כפי שצועק רבי נתן רבות בליקוטי הלכות שלו אין לאן לברוח! אין שום ייאוש הינה קריאה דורשת- ה' לעולם לא יניח לך ותמיד "ינדנד" לך לעשות תשובה אפילו שתברח הכי רחוק שאתה יכול והראיה מהפטרת כיפור- יונה הנביא ביקש לברוח תרשישה- גם לו לא היה כח לתשובה (אמנם אצלו היה זה מחמת אצילות נפשו, שלא יכל לסבול את הרעיון שפושעים גסים כאנשי נינווה יזכו בדין אבל גם אצלנו זה מיתרגם בצורה כזאת של "אין לי עצבים לחזור בתשובה", אז את גם לא לבד..)

טוב, אז מה הפתרון שלך שמייניסט יקר? באת רק להוכיח אותי?

לא ולא. ימים אלו של בין כסא לעשור הינם ימי רחמים. ימים בם ה' התרצה בהם למשה שניסה בתפילתו לכפר על אחד החטאים החמורים בתולדות עם ישראל- חטא העגל. ימים אלו הם ימים של פיוס והתקרבות. שוגים הם האנשים החווים ימים אלו כימים של פאניקת דין ורציחת נפש (להבדיל מחשבון נפש),

ימים אלו הם ימים בם גם תשובה של יחיד מתקבלת, אלה הם הימים המסוגלים לכך שנצעק "ה' קרב אותנו" וה' באמת יקרב אותנו. מבואר בליקוטי מוהרן (תורה קע"ט) שדווקא על ידי התענית נבנית קומת השמחה. כיצד? התענית היא שיא ההתקרבות ביננו לבין אבינו שבשמיים כיוון שבתענית אנו מבטלים את רצוננו (לאכול ולשתות) מפני רצונו עד שאנחנו ממש נכללים ברצון העליון. רבינו מוסיף כאילו בסגריים שיום הכיפורים הוא הפנימיות והחיות של כל הימים ולדעתי זה כי יום הכיפורים הינו שיא ההתקרבות והתכללות הרצונות ואם כן ביום כזה מתוק- למי יש עצבים לא לחזור בתשובה?

תנסי תתחילי היצר הרע שלך עבר לשיטה אחרת... אחרי השקעה התוצאה מזה שווה את זה... תעשי רק משו קטנטן שיתן לך את הזכות לעמוד ביו"כ ולבקש סליחה... רק תתני לטוב דחיפה והוא ירוץ...

קשה לי לכתוב באריכות, אז אתמצת:

ברעיון, תשובה נשמעת לנו משהו מפחיד... וואי וואי כמה לחזור וכמה להתרחט וכמה לקבל..

אבל יש יסוד נפלא שממש מחלץ אותנו מכל המבוכה הזו, ליסוד הזה קוראים "מתייצב על דרך טוב".

כלומר - כשאדם מחליט להתחיל בתהליך - הרי זו תשובה! לכל הפחות במידתה המינמלית.

אז אוקיי, אין לך כח ליותר מידי כאב ראש? סבבה. פשוט תיגשי מול הקב"ה ביום הקדוש והנפלא הזה, היום שבו הוא הכי קרוב אלינו יותר מכל השנה, ותאמרי: "אבא, אני רוצה להשתפר. אני רוצה להתקרב אליך. אני יודעת שאני מצערת אותך לפעמים, אני מתחרטת על זה ורוצה להפסיק עם זה. כוחות הנפש שלי לא נמצאים עכשיו במצב של לחפור בעצמי יותר מידי. אבל אני מבטיחה לשים יותר לב ולעשות לעצמי תכנית להתקדמות, כדי להפסיק לצער אותך, בבקשה תעזור לי בזה..."

והנה. עשית תשובה.

"כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו"

במשפט שציטטת לא כלולים שלושת מרכיבי התשובה המינימליים: חרטה, וידוי, וקבלה לעתיד.

שימי לב שבמשפט שלי הם כלולים. (בעיקר בעיקר: לא רק הבעת רצון אלא החלטה להתחיל בתהליך כלשהוא)

אבל כן, אני מניח שזה היה העיקרון של הרב זאיד.

האמת שכבר לפני המוןןן שנים נאמרו דברים דומים, זה לא חידוש של הדור האחרון או של רב כזה או אחר מימינו.

(החפץ חיים אמר פעם: טיפת חרטה, טיפת וידוי, טיפת קבלה לעתיד... )

(וצריך לזכור שזו לא תשובה שלימה, אלא תשובה בסיסית. כמובן. השאיפה היא ליותר, אבל זה לא אמור להטריד ובטח לא להביא למצב של "הכל או כלום")

בע"ה שיהיה לך ולכולנו יו"כ מעולה, מרומם וקדוש...

או לשטו"ל

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות