למה יש רגש אם בשכל ברור לך שזה סתם עוד יום?

ואיך בעלך מקבל את זה?

(סתם סקרנות, תרגישי בנוח להתעלם אם לא בא לך לענות)

השאלה היא אם האמונה באלוהים נשארה ברגש למרות שבשכל ברור לך שהיא שגויה, כלומר האמונה הפשוטה והתרומית זאת שגדלת אליה ש'זה פשוט ככה'. או שהרגש שזה יום שונה הוא ביחס ליום עצמו כביכול במנותק מעניין האמונה באלוהים. מקווה שיצא מובן.

וכן, השאלה היא באופן כללי ולאו דווקא לגבי יום כיפור.

כאחד שעבר (ועובר) די הרבה שינויים במטוטלת הזאת של דת לא דת, שיש סיכוי שאחרי שתחוו את היציאה, תהיו חלק מהעולם "שבחוץ" מספיק זמן, תנשמו את החילוניות במיטבה, שפתאום תרגישו צורך לחזור קצת בחזרה. או "להתחזק".

לא בגלל ששיכנעו אתכם אחרת. לא בגלל ש"האירו את עיניכם". אלא בגלל געגוע.

געגוע לנוף מוכר. לנוף הנוסטלגי.

לא אומר את זה מתוך "תקווה שתחזרו" וכאלה.

פשוט מציין שזה קורה הרבה פעמים.

אז אולי לא צריך לשאוף לכפות על עצמינו בכוח לא לצום. או לא לשמור שבת. או לא לעשות דברים כאלה ואחרים.

אלא פשוט לתת לדברים לזרום מאליהם.

אם אני נגיד פעם ראשונה מגיע ליום כיפור אחרי ההחלטה לצאת, אז אם מרגיש לי שאני צריך להלחם בכל הכוח באינסטינקט הזה של לא לשבור את הצום, אולי שווה לא להלחם בכלל באינסטינקט הזה ולהשאיר את זה ליום כיפור הבא שנהיה יותר משוחררים.

למגזר שממנו הגיעו.

אני לא חושבת שנכון לקשר בין רמה אמונית ודתית לבין אסונות.

השנה לא (או עדיין לא) התמודדתי עם הרגשות האלה.

כנראה הזמן עושה את שלו, ויותר ויותר ברור לי שהסליחות הן לא כלפי ה' או ביחס למצוות.

אני גם לא מאמינה במצוות או שמישהו בודק אותן, וכל הצ'ק ליסט הזה לא בשבילי ומרגיש לי קטנוני .

אם כבר אווירת סליחה אז יותר ביני לבין עצמי והסובבים אותי, לא כלפי אלוקים.

תודה לאל שיש את מי לארח.

לעשות רק יום טוב אחד?

אתם ישראלים לא?

תאמת אני ניסיתי לקחת בכיף את ליל הסדר והכנתי להם קסמים על עשר המכות אז היה ממש כייף ומצחיק

אפשר גם להגיד לבעלך להריץ קצת להבא שיעבור יותר מהר ובשמחה