"אני מרגישה כלואה, כאילו משו מונע ממני לעוף ולהשתחרר" הסתכלתי עליה, הפרפרית הקטנטנה הזאת שכל כך כמהה לחופש. הסתכלתי על הגוש המתוק הזה, שלפני דקה מחץ אותי בחיבוק אוהב, הוא רוצה לפרוש כנפיים. 

כמה כאב לי לראות אותה, הפרפרית הקטנטנה הזאת שלי, סובלת. זה לא שאין לה כנפיים, יש לה. והכנפיים שלה עצומות ועוצמתיות כל כך. לכנפיים שלה יש את היכולת להביא אותה לחופש שהיא מחפשת, בעזרתן היא יכולה לעוף רחוק ולטרוף את העולם. היא פשוט לא מודעת לקיומן וכוחותין של כנפייה. ניסיתי לשקף לה, ניסיתי להסביר, אבל היא בתגובה החזירה לי :" לי, יש כנפיים?! מה את ממציאה?!"   

הבטחתי לה שהן קיימות. אבל הבנתי שהיא תצטרך אותן לגלות בכוחות עצמה. 

שיחררתי אותה. 

היא יצאה למסע שלה, המסע אל עבר עצמה. בטוחה אני כי היא עוד תלמד, תלמד לפרוש כנפיים ולחצות בעזרתן את השמיים.

ואני אשב כאן ואחכה עד שיום אחד היא תבוא ותנחת לי על הידיים.🦋

עוד בוקר. מתיישבת לי במשרד. פותחת את המייל במבט תשוש. 10 מיילים חדשים שלא נקראו, יום עמוס לפנינו. לוקחת עוד לגימה מספל הקפה שלצידי, שולחת מבט אחרון לנוף של הקומה ה32 במגדלי היוקרה האלו, ופתאום אני קולטת אותו. הפרפר היפה הזה שמודבק יפה לשמשת החלון.

הוא מצליח לשלוח אותי לארץ הדמיון שלי. הארץ הזאת שבה הכל מותר ואפשרי. שולח אותי למקום שבו בבוקר יום ראשון אני לא יושבת עם פרצוף כרית מול מחשב במשרד, אלא יושבת עם המשפחה לארוחת בוקר בטבע.

צלצול טלפון מחזיר אותי למשרד. על הקו זה עוד לקוח שרוצה טיול לאיזה יעד מרוחק. אפשר לשמוע בקולו את הציפייה שלו לטיול, הציפייה המוגזמת הזאת שברגע שהוא יגיע לארץ זרה הוא יעשה חופשי. יש בי רצון לצעוק לו שלא משנה לאן הוא ילך, כמה ירחיק ומה יעשה, מאושר הוא לא יהיה. אבל אני כאן בתפקיד, אז אני נושכת את שפתיי ולוקחת ממנו את פרטי האשראי. לוקחת עוד לגימה. הפרפר בוהה בי מהשמשה.

אני חושבת כמה אני רוצה להיות כמוהו. כמה אני רוצה את היכולת להרים את הכנפיים ולחתוך את השמיים, את היכולת לבחור איפה לנחות. להיות חופשי, חופשי באמת.

הלוואי היה לי את היכולת המופלאה הזאת של לעוף בחופשיות, בלי משכנתא שצריך לשלם ובלי מיילים שצריך להקליד ובלי הזמנה מרמי לוי שכבר שבועיים מחכה לי שאזמין אותה.

האבסורד הוא שאני לא היחידה שכמהה לחופש הזה. גם ההוא שאיתי על הקו מחפש אותו; הוא חושב שאולי הוא ימצא אותו בסין, אבל אני יודעת שהוא לא. גם רינת, הצעירה ששותפה איתי במשרד מחפשת אותו. היא מעדיפה לחפש אותו בברים ומועדוני לילה תל אביבים, אבל לפי ההרגשה שלי, גם שם החופש לא נמצא.

רינת קוראת בשמי. בבת אחת היא מחזירה אותי למשרד שלי, למחשב ולערמות הדפים שמצאו לעצמם מקום הולם. היא שואלת כמה ימי חופש לקחתי לעצמי השנה, ואני באדישות עונה שלקחתי שמונה ימי חופשה. בתוכי אני חושבת, שאולי ימי חופשה ביזבזתי, אבל חופש עדיין לא קיבלתי.

עוד לגימה, שוב הפרפר תופס את מבטי. הפעם אני צריכה לרסן תעצמי כדי לא ללכת לשבור את הזכוכית אליה הוא דבוק. הפרפר הזה, שיש לו את היכולת לעוף ולחוות ולחוש את היופי של העולם, הוא אשכרה בוחר להידבק לשמשת חלון באיזה גורד שחקים. למה הוא בוחר לאמלל את עצמו? למה הוא לא משמש את החופש שטמון בתוכו?

התראת ווצאפ קולנית קוטעת את הירהורי, ואני מוצאת את עצמי על כסא המנהלים במשרד. המסך שלי מהבהב, אני שולחת מבט וקוראת את תוכן ההודעה, ומה איתך? נכתב בה.

שוב לגימה. שוב, העיניים נחות על הפרפר בשמשה. השאלה בווצאפ עוד משאירה הדים, ומה איתי? אני שואלת את עצמי. האם אני לא קצת דומה לפרפר? האם אני לא יודעת שבאמת החופש הזה, הוא נמצא עמוק בתוכי ולא קשור לשום דבר חיצוני?

נקודת הבהיה שלי מתחילה לזוז. הפרפר שלי פורש כנפיים ומתעופף לו לחופש. משאיר בי את הרצון לעוף כמוהו, לעבר החופש שלי, ולראשונה, להרגיש חופשיה.🦋

היא נחתה על ידי. הפעם, היא הגיעה להיפרד. הכרתי אותה, את הפרפרונית שלי, רק לפני זמן מועט וכבר הגיעה שעת הפרידה. 

"פרפרונית שלי, מהו הסוד שלך?" שאלתי, בהזדמנות האחרונה שניתנה לי. 

חיוך עדין נסוך על פניה, "שמעת פעם על אפקט הפרפר?" היא שאלה  בנימה נינוחה. "לפיו תזוזת הכנפיים של פרפר בצד אחד של העולם, יכולה לגרום לטורנדו בצידו השני של העולם."

בוודאי ששמעתי על אפקט זה, אבל איפה הקשר בינו לבין סוד הפרפר, סוד החיים? שאלתי בתוכי, והיא, חכמה וטובה כל כך, הצליחה לקלוט את תמיהתי. 

"זה הסוד שלנו. אנחנו הפרפרים מבינים, שלמרות שזמננו בעולם הזה מועט כל כך, עדיין יש לנו כאן תפקיד. עדיין יש לנו משמעות והשפעה, וההבנה הזאת היא סוד החיים" 

אמרה, ובמשק כנפיים עדיין ואחרון, נפרדה לדרכה. 🦋

אנחנו פשוט חברות נורא קרובות

אהובה שלי. 
תודה על התגובה היפה שלך,
אין אני פשוט אוהבת. 

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תודה. מחזקים דברייך.

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

"והבור ריק אין בו מים"

..

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.