"אני מרגישה כלואה, כאילו משו מונע ממני לעוף ולהשתחרר" הסתכלתי עליה, הפרפרית הקטנטנה הזאת שכל כך כמהה לחופש. הסתכלתי על הגוש המתוק הזה, שלפני דקה מחץ אותי בחיבוק אוהב, הוא רוצה לפרוש כנפיים. 

כמה כאב לי לראות אותה, הפרפרית הקטנטנה הזאת שלי, סובלת. זה לא שאין לה כנפיים, יש לה. והכנפיים שלה עצומות ועוצמתיות כל כך. לכנפיים שלה יש את היכולת להביא אותה לחופש שהיא מחפשת, בעזרתן היא יכולה לעוף רחוק ולטרוף את העולם. היא פשוט לא מודעת לקיומן וכוחותין של כנפייה. ניסיתי לשקף לה, ניסיתי להסביר, אבל היא בתגובה החזירה לי :" לי, יש כנפיים?! מה את ממציאה?!"   

הבטחתי לה שהן קיימות. אבל הבנתי שהיא תצטרך אותן לגלות בכוחות עצמה. 

שיחררתי אותה. 

היא יצאה למסע שלה, המסע אל עבר עצמה. בטוחה אני כי היא עוד תלמד, תלמד לפרוש כנפיים ולחצות בעזרתן את השמיים.

ואני אשב כאן ואחכה עד שיום אחד היא תבוא ותנחת לי על הידיים.🦋

עוד בוקר. מתיישבת לי במשרד. פותחת את המייל במבט תשוש. 10 מיילים חדשים שלא נקראו, יום עמוס לפנינו. לוקחת עוד לגימה מספל הקפה שלצידי, שולחת מבט אחרון לנוף של הקומה ה32 במגדלי היוקרה האלו, ופתאום אני קולטת אותו. הפרפר היפה הזה שמודבק יפה לשמשת החלון.

הוא מצליח לשלוח אותי לארץ הדמיון שלי. הארץ הזאת שבה הכל מותר ואפשרי. שולח אותי למקום שבו בבוקר יום ראשון אני לא יושבת עם פרצוף כרית מול מחשב במשרד, אלא יושבת עם המשפחה לארוחת בוקר בטבע.

צלצול טלפון מחזיר אותי למשרד. על הקו זה עוד לקוח שרוצה טיול לאיזה יעד מרוחק. אפשר לשמוע בקולו את הציפייה שלו לטיול, הציפייה המוגזמת הזאת שברגע שהוא יגיע לארץ זרה הוא יעשה חופשי. יש בי רצון לצעוק לו שלא משנה לאן הוא ילך, כמה ירחיק ומה יעשה, מאושר הוא לא יהיה. אבל אני כאן בתפקיד, אז אני נושכת את שפתיי ולוקחת ממנו את פרטי האשראי. לוקחת עוד לגימה. הפרפר בוהה בי מהשמשה.

אני חושבת כמה אני רוצה להיות כמוהו. כמה אני רוצה את היכולת להרים את הכנפיים ולחתוך את השמיים, את היכולת לבחור איפה לנחות. להיות חופשי, חופשי באמת.

הלוואי היה לי את היכולת המופלאה הזאת של לעוף בחופשיות, בלי משכנתא שצריך לשלם ובלי מיילים שצריך להקליד ובלי הזמנה מרמי לוי שכבר שבועיים מחכה לי שאזמין אותה.

האבסורד הוא שאני לא היחידה שכמהה לחופש הזה. גם ההוא שאיתי על הקו מחפש אותו; הוא חושב שאולי הוא ימצא אותו בסין, אבל אני יודעת שהוא לא. גם רינת, הצעירה ששותפה איתי במשרד מחפשת אותו. היא מעדיפה לחפש אותו בברים ומועדוני לילה תל אביבים, אבל לפי ההרגשה שלי, גם שם החופש לא נמצא.

רינת קוראת בשמי. בבת אחת היא מחזירה אותי למשרד שלי, למחשב ולערמות הדפים שמצאו לעצמם מקום הולם. היא שואלת כמה ימי חופש לקחתי לעצמי השנה, ואני באדישות עונה שלקחתי שמונה ימי חופשה. בתוכי אני חושבת, שאולי ימי חופשה ביזבזתי, אבל חופש עדיין לא קיבלתי.

עוד לגימה, שוב הפרפר תופס את מבטי. הפעם אני צריכה לרסן תעצמי כדי לא ללכת לשבור את הזכוכית אליה הוא דבוק. הפרפר הזה, שיש לו את היכולת לעוף ולחוות ולחוש את היופי של העולם, הוא אשכרה בוחר להידבק לשמשת חלון באיזה גורד שחקים. למה הוא בוחר לאמלל את עצמו? למה הוא לא משמש את החופש שטמון בתוכו?

התראת ווצאפ קולנית קוטעת את הירהורי, ואני מוצאת את עצמי על כסא המנהלים במשרד. המסך שלי מהבהב, אני שולחת מבט וקוראת את תוכן ההודעה, ומה איתך? נכתב בה.

שוב לגימה. שוב, העיניים נחות על הפרפר בשמשה. השאלה בווצאפ עוד משאירה הדים, ומה איתי? אני שואלת את עצמי. האם אני לא קצת דומה לפרפר? האם אני לא יודעת שבאמת החופש הזה, הוא נמצא עמוק בתוכי ולא קשור לשום דבר חיצוני?

נקודת הבהיה שלי מתחילה לזוז. הפרפר שלי פורש כנפיים ומתעופף לו לחופש. משאיר בי את הרצון לעוף כמוהו, לעבר החופש שלי, ולראשונה, להרגיש חופשיה.🦋

היא נחתה על ידי. הפעם, היא הגיעה להיפרד. הכרתי אותה, את הפרפרונית שלי, רק לפני זמן מועט וכבר הגיעה שעת הפרידה. 

"פרפרונית שלי, מהו הסוד שלך?" שאלתי, בהזדמנות האחרונה שניתנה לי. 

חיוך עדין נסוך על פניה, "שמעת פעם על אפקט הפרפר?" היא שאלה  בנימה נינוחה. "לפיו תזוזת הכנפיים של פרפר בצד אחד של העולם, יכולה לגרום לטורנדו בצידו השני של העולם."

בוודאי ששמעתי על אפקט זה, אבל איפה הקשר בינו לבין סוד הפרפר, סוד החיים? שאלתי בתוכי, והיא, חכמה וטובה כל כך, הצליחה לקלוט את תמיהתי. 

"זה הסוד שלנו. אנחנו הפרפרים מבינים, שלמרות שזמננו בעולם הזה מועט כל כך, עדיין יש לנו כאן תפקיד. עדיין יש לנו משמעות והשפעה, וההבנה הזאת היא סוד החיים" 

אמרה, ובמשק כנפיים עדיין ואחרון, נפרדה לדרכה. 🦋

אנחנו פשוט חברות נורא קרובות

אהובה שלי. 
תודה על התגובה היפה שלך,
אין אני פשוט אוהבת. 

מסתורי ועלום.

וגם נוגה קצת.

ובעיקר נוגע.

כבר יצא לי לחשוף פה מעט מהמקום שלי מול נסיון של ציפייה לילדים. זה מקום שלא נחשף יותר מידי בחוץ, והפורום האנונימי הזה הוא הזדמנות טובה עבורי..

אז מניחה פה עוד חתיכה ממני..

תודה.

יש משהו מאוד כואב בלראות את התבשיל שלך מקדיח גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.

(בתור מי שהאתגר הזה לא זר לו בכלל, אם כי פחות העסיק אותי רגשית).

העברת בעוצמה רגישה ועדינה את חוויה שהיא אינטנסיבית שעכשיו אפשר טיפה יותר לנסות להבין

איזו כתיבה יפההה

ואיזו עוצמההה

השורה האחרונה פשוט כל כך מלאה באמונה הופכת את כל הקטע לכל כך אופטימי ושמח🤩

שולחת חיזוק, בע"ה עוד תזכי🙏🙏🙏

שהשם ישלח לכולנו את הכח

אבל בעיה קטנה

אני עולה רק על כרכרה

זה מסורבל לדהור עם שמלה😌

וכיאה לנסיכה אתה לא ההצעה היחידה😂

שאת יודעת מי את זה הצעד הראשון

אני אוהב את הבטחון שלך כדי שזה יעבוד את צריכה מישהו שיודע מי הוא, רואה מעבר למה שמונח מולו (כמו שתיהן) וגם יודע מה לעשות עם מה שימצא שם.

בן אצולה או מפלצת בסוף הוא זה שיכתוב את החוקים לאגדה שלך

שיזכור מי הוא ומי את גם כשכל השאר שוכחים

משמעות עוגן קבלה מה שהן חיפשו

פשוט בלתי צפוי.

כואב, עצוב.

ההתנצלות מתקבלת למרות שאני עוד תוהה למה להקדיש לי אתזה😅🫣🫣

סתם, רציני רגע, אני לא מנתחת אותך או משו(או שכן אבל זה משפט טוב...😅) אבל נשמע שכתבת על ההסתכלות שלך על העולם, על ראייה "שגויה" (במרכאות כי אין דבר כזה באמת...), הסתכלות כל הזמן על השלילי, הסוף עוד יותר מדגיש אתזה, הוא מבין שיש גם טוב אבל כל כך מותש ממה שעבר עד שגרם לטוב הזה להגיע שלא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך לחיות, אולי בגלל שמרגיש לו שלא מעריכים את מה שהוא עשה בשביל שיהיה שקט וטוב, אולי כי הוא עוד בטראומה....

אבל אנחנו לא בשוטל, זה פורום כתיבה והכתיבה מטורפת, ממש, הניגוד בין החד קרן הלבן הורוד והלבוש שלו האדום והלבן, (אולי כאילו הוא הבין שאפשר לשלב בין הדם של המוות לטוב... אולי לא...) התיאורים היו לי קצת קשים לקריאה אבל זה כבר באג שלי😜

בקיצור, כתיבה מהממת, תמשיך כך👏👏

ככה. מנסיון. רק תארו לעצמכם, רגע לפני המיתה, יש אפשרות לסכם את החיים.

כך רוצים לסכם את החיים? היה נורא ואיום ואיכס ומריר ופויה (מחילה)?

צריך לעבוד, ולפעמים לבד קשה, על ראייה ותפישה כזו של החיים.

ואת כל מה שעומד מנגד למטרתו הטובה (אולי)

זה לא אומר שהאדם בעין רעה על מה שעובר עליו, אלא בעיקר שהוא לא מוכן להיות שבוי בקונספציה ופשוט לפזר נצנצים על כל הרע שבעולם.

זה יכול להיות ראוי לשבח, וככה לוחם צריך להיות בשדה הקרב.

אם הייתי נותן לו להנהיג מדינה? לא. אבל מה צריכה ממלכה יותר מאנשי לוחמה כאלה בחזית?

אגב @ימח שם עראפת הזכרת לי מעט את בני צרויה. אנשים עזים שלא נותנים לשום דבר לסנוור אותם ולעמוד בדרכם, שהמלך רוצה קרוב אליו, למרות שהם ממהרים להוציא להורג את מי שמסכן לדעתם את המלך אפילו נגד דעת המלך ממש.

אם נצנזר רגע את הדם והקטל והחרב והגופות- כתיבה יפה ממש ימקצוען!

והוא לא יתן לאדם להרוס אותו. לא.

סוף קרינג'י   

איסתרק שם שם ע"א בשורות הרחבות וד"ל