ה' שפתיי תפתח
חיבוק גדול-גדול על כל הדברים שעברת בילדות.
אלא שחווית בעצמך - ואלה שראית קורים אצל האחים שלך.
לאור המידע הזה שסיפרת כאן, ממש מובן לי איך בגיל צעיר גדול כל-כך התמודדת עם דברים כמו דיכאון ואובדנות 
ילד הרי אמור לקבל תחושת ביטחון מהמשפחה שלו.
הבית שלו, לצד אבא ואמא, הוא המקום שבו הוא אמור לחוש מוגן.
ואת לצערינו חווית משהו שונה מאד.
במקום ביטחון נאלצת להתמודד עם חוסר-ביטחון ופגיעות.
במקום הזכות הבסיסית של ילד לעשות טעויות, סביר שאת היית צריכה להיות על המשמר כל הזמן, להקפיד ''להיות בסדר'' ולהיזהר לא למעוד.
גם כשההורים אוהבים ועושים בסך הכל כמיטבם (הרבה הורים משחזרים את הדברים שהם בעצם חוו בילדותם)
קשה עד מאד לילדים לחוש אהובים ורצויים ושווי ערך כשמופעלים נגדם אלימות או התעללות.
ואז כל העולם הזה קשה מדי, ואפשר בנקל להגיע למסקנה שהיה עדיף לצאת ממנו חס ולשום.
כי חיים בתוך פחד, במקום בתוך תחושת ביטחון.
כי העולם מרגיש לנו עוין ואכזרי.
כי אנחנו לא יכולות למצוא את עצמינו ככה, כי אין סדר ברור בעולם של מה טוב ומה לא טוב, מה נכון ומה לא.
כי אנחנו חשות חוסר אונים גדול, כשאנחנו לא יכולות להגן על עצמינו, וגם לא יכולות להגן על אחינו הקטנים.
כי אנחנו מאמינות למסר שאנחנו מקבלים מבחוץ שאנחנו לא שוות, שאנחנו לא טובות, שאנחנו כישלון, שאנחנו רעות אולי.
כי אין לנו מקום כדי לנוח בו, כמו היונה שיוצאת מתיבת נוח, ואין לה איפה להניח את רגליה. העולם בחוץ הוא עולם גדול מדי, ואין לנו את הכלים להתנהל בתוכו בצורה בטוחה. ומאידך הבית הוא מקום שבו אנחנו חיות בתוך דריכות ופחד. מה שיוצר עומס מנטלי ורגשי אדיר בשביל ילדה קטנה בסך הכל.
וכל זה בלי לדבר בכלל על התעללויות חמורות (התעללויות בעלות אופי של עינוי או בעלות אופי מיני או גם וגם חלילה). אני כל-כך מקווה שאצלך הדברים לא הגיעו לכאלה מקומות. כי מי שעובר משהו כזה חלילה, זה כל מה שכתבתי עכשיו אבל מוכפל פי כמה וכמה 
*
כאן יקרה, אני רוצה להגיד לך שבעיניי טוב מאד שהוצאת את הדברים האלה, גם אם רק בראשי פרקים וששיתפת אותנו!!!
קשה בכלל לתפוס שלפני השרשור הזה זה משהו ששמרת ככה בלב כל-כך הרבה זמן בלי לשתף איש...!
אני כל-כך שמחה שסוף סוף נתת לעצמך את האפשרות הזאת
לפרוק קצת
להתחבר רגע לדברים שנאלצת להדחיף עמוק בפנים ולתת להם סוף סוף מקום!
וכתוצאה מזה לקבל הזדהות ואפילו דמעות של אחרות,
לקבל את המילים הטובות ואת החיבוקים ששלחו לך
לקבל התייחסות לדברים שאת חווה ואולי גם עצות
זה כל-כך חשוב!!!
אנחנו, בני אדם, זקוקים לשיתוף הזה כל-כך!!!
כשתינוק בוכה, הוא זקוק לידיים המנחמות האלה!
כשילד נופל ונפצע בברך, הוא זקוק לליטוף הזה ממבוגר ולמילים המחזקות!
וגם מבוגר שכואב לו, כשכבד לו - זקוק כל-כך שישמעו אותו, שירגיעו אותו, שישלחו אליו אהבה!
זה צורך בסיסי ממש, ככה הקב''ה ברא אותנו, יצורים שזקוקים מאד אחד לשני כדי להמשיך במסע החיים והלצליח את אתגריו.
אז שוב - ממש טוב שכתבת אהובה. הגיע הזמן באמת, אחרי כל השנים האלה.
*
את כותבת שיש לך בושה עצומה לספר את הדברים האלה 💔
האם הבושה הזאת היא כלפי עצמך? או כלפי ההורים שלך?
אם זה כלפי עצמך, אני רוצה להגיד לך שזה כל-כך לא אמור להיות ככה!
מי שצריך לחוש בושה בעולם הזה, זה מי שפוגע שמישהו אחר.
זה נכון גם אם הוא בעצמו ''שבוי בתוך זה'' (אם הוא לדוגמה בעצמו חווה דברים דומים בילדותו ולא הצליח להשתחרר מזה)
וזה נכון שבעתיים וחומר אם אין לו נסיבות מקלות כאלה.
אבל את, את לא עשית שום דבר רע. שום דבר.
ואם הבושה היא לגבי זה זה שאלה ההורים שלך, הורים שלא תפקדו נכון בתור הורים. אם זאת בושה מהסוג הזה שמרגישים כשהילד שלנו צועק מילה מביכה ברחוב, רק שהפעם זה בקשר למבוגרים שגידלו אותך - אז אני רוצה להציע להגיד לך שני דברים:
(1) את לא המבוגרים שגידלו אותך. הם זה הם. ואת זה את. כל אחד הוא אדם נפרד, עם מסלול חיים נפרד ועם בחירות נפרדות. את לא יכולה לסחוב על הגב שלך את הטעויות ואת המעידות של מי שגידל אותך. זה שלהם. זה לא שלך. אני מבינה שאנחנו קשורים להורים שלנו, אבל האמת בסופו של דבר זה שהם ואנחנו זה שני דברים שונים. הלוואי והם היו מנהלים את חייהם בצורה שונה. למרבה הצער זה לא קרה. אבל זה שלהם. את לא עשית שום דבר רע. ומה שיש לך עכשיו, זה החיים שלך, שפתוחיים לפנייך, ומחכים שתכתבי אותם, בצורה בריאה, נכונה ומכבדת.
(2) לפעמים החיים מובילים אותנו דרך דברים שמכיבים אותנו מאד. לדוגמה הדכאון שהיה לי. שהוביל אותי לתחתית התחתיות. או לדוגמה דברים שעשו לנו. אבל המפתח הוא להפנים שכל אלה היו חלק מהמסלול שלנו. הקב''ה בכבודו ובעצמו רצה שנעבור חוויות מסויימות. חוויות לא פשוטות. חוויות שמצטיירות בצורה מאד לא אסתטית. ואם כך, אז בעצם-בעצם-בעצם, אין לנו על מה להתבייש מהדברים שעברנו. עברנו אותם כי ככה ה' תכנן. כי הוא ידע מתוכם נהיה הגרסה הטובה ביותר של עצמינו, שככה נצליח להגיע לגבהים הגדולים ביותר ולאיכויות היקרות ביותר. ולכן אנחנו יכולות לנוח קצת מכל המחשבות, ולהגיע לקבלה של העבר שלנו ולהשלים איתו. (זה לא דבר קל, כמובן. זה תהליך שלם, לפעמים תהליך של חיים אפילו. ואני בכלל חושבת מתוך קריאת הדברים שלך שבמידה רבה את כבר בתוך התהליך הזה. אבל בעיניי זאת הדרך, בסופו של דבר. להסכים שזה חלק מהמסלול שלנו, ולקבל אותו באמונה שממנו ייצא ההכי טוב בע''ה).
*
ועכשיו לגבי מה שסיפרת - שעד היום לא שיתפת את בעלך ושאת חוששת מאד מהתגובה שלו אם הוא יידע. מה הוא יחשוב עלייך ומה הוא יחשוב על המשפחה שלך. וואו. זאת סוגייה גדולה באמת.
אני אגיד לך את הדברים שעולים לי כשאני מתבוננת בצדדים השונים שהעלת.
1) באופן אישי, אני חושבת שיש כאן מידע שראוי מאד לשתף את בעלך היקר. כמו שכתבת: זה חלק חשוב מאד ממך. שמן הסתם יש לו עדיין השפעות כאלה ואחרות על מי שאת היום, על מה שאת חושבת, מרגישה ועל איך שאת מגיבה לסיטואציות מסוימות. אז קודם כל, זה שהוא יכיר את החלק הזה ממך יעזור לו להבין אותך יותר ויעזור לכם לתפקד עוד יותר טוב מבחינה זוגית. זה ברמה 'הפרקטית' אפשר לומר.
ברמה הרגשית, את מתארת מצב שבו למרות שאת נשואה ועם ילדים, את עדיין נמצאת במקום בודד מאד, כי את האדם הקרוב ביותר שלך, נבצר ממך מלשתף 😔. ואת גם מוסיפה בצורה פקחית מאד, שזה יוצר ריחוק מסוים ביניכם. כאילו כמה שתתקרבו אחד לשני, יש עדיין את המחיצה הגדולה הזאת ביניכם. האבחנה הזאת כל-כך נכונה בעיניי. וזה בגלל שמה שיוצר קרבה בין שני אנשים, זאת היכולת לשתף אחד לשני ממה שיש בתוכנו. האינטימיות (ברמה הרגשית כמו ברמה הפיזית) קשורה קשר הדוק לחשיפה הזאת של העולם הפנימי שלנו לשני. אולי בגלל זה בתורה אינטימיות נקראת ''ידיעה''... כדי לבטא את הקשר הזה שיש בין ידיעת עוד ועוד רבדים ועומקים של השני לבין קרבה.
אני מבינה שעלול לא להיות פשוט לשתף אותו בחלק הזה של החיים שלך. אבל אחרי השלב הזה, אני מאמינה שאתם עשויים לגלות שהקשר ביניכם דווקא התעצם. שהאהבה בינכם גדלה. שהקרבה בינכם חזקה יותר.
1) זה שבעלך הוא אדם מאד 'שחור לבן' שלא מסוגל להבין דברים כמו דיכאון. אני חושבת שהחיים בכלל והנישואין בפרט משנים אותנו לאט לאט. המון פעמים אנחנו מגיעים לנישואין ולחיים הבוגרים עם תפיסות עולם די מקובעות וברורות. ואז קורים לנו דברים בחיים. או לסובבים שלנו. ולאט לאט מבינים שהדברים לא כאלה חד-משמעיים כפי שחשבנו קודם. זה שעד היום הוא לא היה מסוגל להכיל דברים שיוצאים מהנורמה לא אומר שהוא אף פעם לא יהיה מסוגל להכיל את זה. מן הסתם ההפנמה לא תיעשה בבת אחת. אבל אנשים יכולים להשתנות וקשת הדברים שהם יכולים להתמודד איתם הולכת ומתרחבת עם הזמן ועם מה שהחיים מביאים להם.
2) לגבי הבושה העצומה שאת חשה, עד כדי כך שגם את בעלך את מרגישה שאת לא יכולה לשתף. כמו שכתבתי לך למעלה - אני חושבת שככל ששתחזקי בהבנה שהדברים קרו לך כי אבא שבשמיים רצה באהבתו ובחכמתו האינסופיות שהם יקרו לך, כך גם הבושה תלך ותתפוגג לאט לאט. הידיעה הזאת שהדברים לא קרו לנו סתם, והאמונה שאותם הדברים הקשים מאד, בסופו של דבר עשויים להפוך אותנו לאנשים גדולים מאד - מאפשרות לנו לגשת לדברים האלה של העבר שלנו כשאנחנו יותר מפוייסות ויותר בקבלה. ככל שתתחזקי באמונה שכגודל החושך של הילדות, ככה האור שתעניקי למשפחתך ושתפיצי לעולם יהיה גדול יותר, ככה יהיה לך קל יותר להתגבר על תחושות המבוכה והבושה בע''ה ❤
4) העובדה שלא שיתפת אותו לפני החתונה. זאת אולי הנקודה המורכבת ביותר. אני יכולה לדמיין שזה עלול לערער את בעלך, ושהוא עלול להיפגע או לכעוס שלא שיתפת אותו במידע לכאורה חשוב כל-כך. יכול להיות שהוא יפרש את זה כפגיעה מסוימת באמון הוא נתן בך. לכן יתכן שיהיה חכם לעשות כמו ש@אשהואימא הציעה ולחשוף את הדברים בפניו כשאת מקבלת ליווי והדרכה מקצועיים.
באופן כללי, אני מאמינה שבחכמתך תמצאי דרכים להציג לו את הדברים בצורה הבטוחה ביותר. להכין אותו שיש משהו יקר שהיית רוצה לשתף אותו, ושזה לא פשוט לך, ולבדוק מתי ואיפה יהיה מתאים לעשות את זה. לבחור האם עדיף בטפטופים, כל פעם עוד קצת מידע. או לספר בבת אחת. לבחור האם לדבר על הדברים בעל פה או האם עדיף במכתב מנוסח בעדינות.
אני חושבת שחשוב שתנסי להסביר לו למה לא סיפרת לו קודם -
אולי מפאת כבודם של הורייך.
אולי כי חשבת בתמים שזה מידע שלא רלוונטי כי התגברת על הדברים מזמן. התקדם בחיים עד כדי כך שהיית מוכנה להתחתן. אולי כי לא הייתה לך מודעות שזה משהו שכזה בעל חשיבות.
אולי כי לעולם לא הייתה לך הזדמנות לשתף את הדברים ולכן לעולם לא הייתה לך הזדמנות שישקפו לך שעברת משהו ענק.
אולי כי התרגלת להיות סופר זהירה ולא לחשוף את הדברים שיש בתוכך, כי בבית זה היה מסוכן לעשות את זה, ולעולם לא הייתה לך הזדמנות ללמוד לעשות את הדברים בצורה אחרת.
וכו'
ושעכשיו את הבנת שחשוב כן לשתף אותו.
ושזה דורש ממך אומץ מאד גדול.
שזאת הבעת אמון ענקית שלך כלפיו.
שזאת 'אמירה', שאת מוכנה להתגבר על כל המבוכה והבושה, רק כדי שתחיו בצורה קרובה יותר.
ושזאת גם 'אמירה' שמראה שהיום את מרגישה במקום מספיק בטוחה בקשר בינכם כדי לקחת את הסיכון לחשוף את הדברים.
וכו'
*
יקרה,
את מדהימה ממש.
כל מה שכתבת רק מראה עד כמה העוצמות שלך ענקיות!!!
איך משהי כמוך עוברת ילדות כזאת מורכבת.
אלימות. התעללות. דכאונות ואובדנות.
ומוצאת בתוך עצמה את הכוח להצליח לחיות
ולבנות זוגיות, בית ומשפחה!!!
בכל פעם שתרגישי בושה או ספקות במי שאת (זה קורה לכולנו נראה לי, פה ושם)
תזכרי איזו אשה גדולה וחזקה את!!
ה' שלח בדרכך לא מעט נסיונות,
אבל הוא גם דאג לספק לך תכונו אופי יקרות וגדולות - וכל מה שבנית הם ההוכחה של כל הטוב שיש בך!!!
שה' יתן לך עצה טובה ויעזור לך לקבל החלטות טובות ונכונות, בזמן הנכון ובצורה הנכונה.
כתבת שאת רוצה להתחיל טיפול באחת התגובות, ואני ממש מברכת על הצעד הזה. שה' ישלח לך שליחה מעולה ושזה יביא לך המון המון המון טוב, ריפוי ושלוות הנפש.
בהצלחה בכל, מכל כל!!!! ❤
)