אור שתקה
"את בטח לא יכולה לדמיין לעצמך... וכל זה רק בגלל השגעונות שלו. אפשר לחשוב, עבר טראומה. חי עם הורים שלא הקריאו לו סיפור לפני השינה, ובגיל שבע עשרה מחליט להשתגע. מי הורס ככה את יום ההולדת של החברה הכי טובה שלנו, מי? ומי ביקש ממנו לבוא בכלל? אז מה אם הם בני דודים, מישהו הכריח אותו?"
אור עדיין שותקת
"את יודעת" הנמיכה אפרת את קולה "אומרים.. שהוא לא לגמרי שפוי. שהוא לא ידע מה הוא עושה. בגלל זה כל הסיפור
את מבינה לאיזו צרה כל החברים שלו נכנסים?
את מבינה איזה ברוך?"
אור שתקה
כן.
היא יודעת.
יודעת על הרצון הזה לצרוח, על התחושה הזו שבעוד רגע תאבד שליטה. על המילים ההזויות של רופאי הנפש.
על הפחד הזה שבעוד רגע.. בעוד רגע... כבר לא תדע בכלל מה לעשות. בעוד רגע תאבד.
הדמיון הזה, אוי, הדמיון... כמה שהם דומים.
כן, היא מבינה איזה סיפור.
מבינה.

