אתחיל בלשתף את הפרטים היבשים לטובת מי שלא קראה.
הריון תאומים, שבוע 32+6 , לא זהים, 2 שיליות.
הבעיה: פער בגדילה בין שניהם כאשר הערכה האחרונה לפני 11 ימים 2.2 לגדול ו1.25 לקטנה.
בדיקות: בוצעו כולן מספר פעמים ויותר ויצאו תקינות, מי שפיר רצו שאבצע שבוע שעבר כאשר הסיכון פחות מ4 אחוז ולפגיעה של לידה מוקדמת או פגיעה בעובר בין 5-12 אחוז- לכן וויתרנו.
אני מתארת לעצמי שזה חופר אבל ...
הימים באשפוז נעשים קשוחים ביותר, כל הזמן בדיקות, הערכות, לחץ, בנות שיולדות ליידי במחלקה, קשיים/סיבוכים של נשים במחלקה בהריונן... הבכי שכבר יוצא מספר פעמים ביום, הצורך להתרחק מהבעל, מהמשפחה והחברים כי ההרגשה היא שנכשלתי, שזה באשמתי..
איזה מן אמא אני שכבר לפני הלידה אני עצובה כל הזמן וזה פוגע בהם, המחשבה היא שרק הם חשובים ואני נוכחת פה בשבילם, שאני למעשה כבר לא קיימת.
הפחד מהמילה "פגייה" ומה שכרוך בתוכה, מה אני אעשה שרוב הסיכויים שאחד ישוחרר ואחת תתאשפז ובלי שום עזרה מהמשפחה רק אני ובעלי..
אני יודעת שצריך לחשוב טוב, והצלחתי ברוב ההריון אבל פשוט כבר לא מצליחה..
היום אחרי שביקשתי מספר פעמים להשתחרר התנו את זה בבדיקת הערכת משקל, והמחשבה לשבת בחדר האולטרסאונד היא טראומתית... איך אני הולכת לשכב שם לשמוע שוב הערכות, להכנס שוב לחרדות.. להבין שאין לי מה לעשות בשביל לתקן, בשביל לעזור לילדה שלי לגדול טוב יותר...
הרגשת החסרת אונים שמלווה בפחד מתעצמת מיום ליום .. ואני עוצרת, נושמת ומבינה שכרגע זה רק הם שחשובים, ואני ,אני אהיה בסדר כמו תמיד

תודה על התגובה!