19+4 אם ההריון היה ממשיך.
כנראה כבר הבטן הייתה ממש בחוץ, והייתי מחליפה את הבגדים שבארון, כנראה גם מתחדשת בעוד כמה חצאיות וחולצות, היינו שמים מצעים זוגיים, ובעיקר ממשיכים לרקום את החלומות שלנו.
אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד.
הבגדים אותם בגדים, והערב נפריד שוב את המיטות. חור קטן שמסמל חור ענק שנפער אצלי בלב. צד אחד המציאות ובצד השני החלומות. ואין בניהם אפילו חוט מקשר.
זה לא היה אמור להיות ככה, אבל הנה, שוב אסורים, והדימום הזה שמסמל שלפני שבועיים בדיוק ביצית אחת חיכתה להפרייה, והיא התנוונה ועכשיו הכל נושר. מוות. כמה שזה רחוק מהחיים שפעמו בתוכי. כמה שזה מנוגד ללב הפועם שהיה שם עד לא מזמן.
וכל הליכה לשירותים תזכיר. ועוד מעט הספירה של 7 נקיים תתחיל, ופעם ראשונה מאז שאתחיל באמת לספור משהו שהוא לא השבועות של ההריון. משהו שמראה שאני ממשיכה הלאה. למרות שבפועל כלום לא מתקדם.
ואני מדברת עם חברה ומתכננת שנקפוץ לביקור ומסתבר ש.. היא עוד הריונית חדשה, ולא משנה כמה שאשמח בשבילה זה סוחט את הלב חזק. כל כך חזק עד שהוא ממש דוקר לי, כל כך חזק עד שאני מרגישה שכל השק דמעות מתמלא ומתמלא ומתפוצץ החוצה בלי שליטה. ועוד דמעה, ועוד אחת, וכבר אין אויר לנשום. והלב שלי הוא ממשיך לפעום חזק.
5 שבועות עברו וזה נראה שהחיים המשיכו ושהתגברתי, אבל תמיד יהיו בדרך את הארועים שיזכירו, את הרגעים שיותר יכאב, ופתאום הפצע שכמעט הגליד נפתח ושוב מדמם. וזה לא כואב פחות. ואולי ככל שהזמן עובר רק כואב יותר. ואני תוהה אם בכלל מתישהו הוא יהפוך לצלקת שקופה. כזאת שרק אם מתאמצים לראות מבינים בה. או שאולי זה פצע עמוק מידי, חתך על חתך, ואולי רק התערבות חיצונית תוכל לשטח ולהבהיר את מה שנחרט בי.
כנראה כבר הבטן הייתה ממש בחוץ, והייתי מחליפה את הבגדים שבארון, כנראה גם מתחדשת בעוד כמה חצאיות וחולצות, היינו שמים מצעים זוגיים, ובעיקר ממשיכים לרקום את החלומות שלנו.
אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד.
הבגדים אותם בגדים, והערב נפריד שוב את המיטות. חור קטן שמסמל חור ענק שנפער אצלי בלב. צד אחד המציאות ובצד השני החלומות. ואין בניהם אפילו חוט מקשר.
זה לא היה אמור להיות ככה, אבל הנה, שוב אסורים, והדימום הזה שמסמל שלפני שבועיים בדיוק ביצית אחת חיכתה להפרייה, והיא התנוונה ועכשיו הכל נושר. מוות. כמה שזה רחוק מהחיים שפעמו בתוכי. כמה שזה מנוגד ללב הפועם שהיה שם עד לא מזמן.
וכל הליכה לשירותים תזכיר. ועוד מעט הספירה של 7 נקיים תתחיל, ופעם ראשונה מאז שאתחיל באמת לספור משהו שהוא לא השבועות של ההריון. משהו שמראה שאני ממשיכה הלאה. למרות שבפועל כלום לא מתקדם.
ואני מדברת עם חברה ומתכננת שנקפוץ לביקור ומסתבר ש.. היא עוד הריונית חדשה, ולא משנה כמה שאשמח בשבילה זה סוחט את הלב חזק. כל כך חזק עד שהוא ממש דוקר לי, כל כך חזק עד שאני מרגישה שכל השק דמעות מתמלא ומתמלא ומתפוצץ החוצה בלי שליטה. ועוד דמעה, ועוד אחת, וכבר אין אויר לנשום. והלב שלי הוא ממשיך לפעום חזק.
5 שבועות עברו וזה נראה שהחיים המשיכו ושהתגברתי, אבל תמיד יהיו בדרך את הארועים שיזכירו, את הרגעים שיותר יכאב, ופתאום הפצע שכמעט הגליד נפתח ושוב מדמם. וזה לא כואב פחות. ואולי ככל שהזמן עובר רק כואב יותר. ואני תוהה אם בכלל מתישהו הוא יהפוך לצלקת שקופה. כזאת שרק אם מתאמצים לראות מבינים בה. או שאולי זה פצע עמוק מידי, חתך על חתך, ואולי רק התערבות חיצונית תוכל לשטח ולהבהיר את מה שנחרט בי.
