ארבע שנים בערך לפני שנולדתי, נפרדנו מיהודה עמיחי
אחד המשוררים האהובים עליי
הנה שני שירים נפלאים שמרגשים אותי
במרחק שתי תקוות /
במרחק שתי תקוות מן הקרב, חזיתי שלום.
ראשי הֶעייף מוכרח ללכת, רגלי חולמות חלום.
האיש השרוף אמר : אני הסנה שבער ואכל, גְשָה הלום,
מותר לך, השאר נעליך על רגליך. זה המקום.
מי שהתעטף בטלית - לעולם לא ישכח /
מי שהתעטף בטלית בנעוריו, לא ישכח לעולם:
ההוצאה משקית הקטיפה הרכה
ופתיחת הטלית המקופלת,
פרישה, נשיקת הצווארון לאורכו
(הצווארון לפעמים רקום ולפעמים מוזהב),
אחר כך, בתנופה גדולה מעל הראש,
כמו שמיים, כמו חופה, כמו מצנח,
אחר כך לכרוך אותה סביב הראש
כמו במחבואים,
אחר כך להתעטף בה כל הגוף,
צמודה צמודה,
ולהתכרבל כמו גולם של פרפר,
ולפתוח כמו כנפיים
ולעוף.
ומדוע הטלית בפסים,
ולא במשבצות של שחור-לבן כמו לוח שחמט?
כי הריבועים הם סופיים ובלי תקווה,
ואילו הפסים
הם באים מאין סוף ויוצאים לאין סוף.
כמו מסלולי המראה
בשדה תעופה לנחיתת המלאכים ולהמראתם.
אחד המשוררים האהובים עליי
הנה שני שירים נפלאים שמרגשים אותי
במרחק שתי תקוות /
במרחק שתי תקוות מן הקרב, חזיתי שלום.
ראשי הֶעייף מוכרח ללכת, רגלי חולמות חלום.
האיש השרוף אמר : אני הסנה שבער ואכל, גְשָה הלום,
מותר לך, השאר נעליך על רגליך. זה המקום.
מי שהתעטף בטלית - לעולם לא ישכח /
מי שהתעטף בטלית בנעוריו, לא ישכח לעולם:
ההוצאה משקית הקטיפה הרכה
ופתיחת הטלית המקופלת,
פרישה, נשיקת הצווארון לאורכו
(הצווארון לפעמים רקום ולפעמים מוזהב),
אחר כך, בתנופה גדולה מעל הראש,
כמו שמיים, כמו חופה, כמו מצנח,
אחר כך לכרוך אותה סביב הראש
כמו במחבואים,
אחר כך להתעטף בה כל הגוף,
צמודה צמודה,
ולהתכרבל כמו גולם של פרפר,
ולפתוח כמו כנפיים
ולעוף.
ומדוע הטלית בפסים,
ולא במשבצות של שחור-לבן כמו לוח שחמט?
כי הריבועים הם סופיים ובלי תקווה,
ואילו הפסים
הם באים מאין סוף ויוצאים לאין סוף.
כמו מסלולי המראה
בשדה תעופה לנחיתת המלאכים ולהמראתם.
