פעם הרגשתי קשר ליום הזה,
עכשיו כבר לא
אבל זה עשה לי קצת להיזכר בפעם
וכמה שאני שכחתי,
כן, היה שם גם טוב.
נכון שהרוב היה כל כך לא קשור וחשוך.
אבל ההרגשה שהרגשתי אז, להיזכר למשל בשיחה ההיא, שאמרתי לה שהוא הציל אותי ממוות. זה היה אמיתי אז.
זה היה לזמן מאד קצר אבל זה היה.
עדיין יש לי זיקה לשם, למרות הרתיעה הברורה שקיימת.
אני מקבלת. מקבלת גם את החלק הזה בי. אני לא נלחמת ולא מכחישה. כן, יש אולי סיבה לזה שעדיין כל הספרים ההם בחדר שלי. אני התבגרתי והבנתי שאין שחור לבן, אין דתי או חילוני, יש כל כך הרבה באמצע, ואין או או, יש גם וגם. הקווים הם כל כך רחוקים ובין הגבולות יש המון.
לפעמים איך שאני חושבת זה לא בהכרח מה שאני עושה בפועל. יש רצון ויש מעשה, לא תמיד הם חופפים.
ויש לב שעובד.
יש לב שפועם וממשיך במסע של חיים.
ויש אור ויש חושך ויש שניהם מעורבבים.
אולי מה שאני לומדת מהשנה הזאת זה שאין מוחלט. שלא חייבים כלום. אני לא חייבת כלום לאף אחד אף פעם. רק לעצמי.
ואני אלך עם האמונה והכפירה שבי, עם האור והחושך והאיכות והכשרונות, ואני לא צריכה להשתייך לשום מגזר או תרבות. כי אני אני. וזה הכי חשוב.
ודי כבר לתייג כל הזמן, די.
אפשר ומותר לך לחיות.
