אני רואה אותך והלב מתכווץ.
מאושר ממלא כל,
מחרדה שאינני כמוך.
רואה אותו קרב,
את חיוכך מתרחב ואתם מהלכים אחד ליד השני,
במעגל אין-נגיעה שכזה.
ופתאום זה כל כך מפחיד שאת זוכה לאהבה טהורה ונקייה
כשאני לא אזכה בה.
לעולם.
וכן, בך הוא לא נוגע..
אני מקנאה בך,
הנערצת שהיתה בשבילי לכתף כשהתרסקתי.
אני מסתכלת עליהם,
מקפצים ושמחים בתורה.
עצובה ומרגישה שאין מהם איש אחד שירצה אי פעם לצאת איתי
הרסתי מדי.
הכל כל כך טהור,
הלבן שהם רואים,
ראיתי אז כשחור בוהק.
הרחבתי את הסדקים שבינהם.
ועכשיו כשקלטתי שאני בחוץ,
מרצוני, אני מפחדת. תמיד רציתי להיות מיוחדת,
שונה מכולכם.
לבוש מגניב,
עגילים הזויות ודעות בלתי ניתנות להכלה.
אולי זה מה שמפחיד אותי כל כך.
שאני באמת כבר לא חלק.
שאהבת התורה שלי היא ככ לא מה שאתם חשים.
) ויאללה אם את רוצה להיות כמו האלה שאת מקנא בהם אז יאאלה אשרייך!
