אז אחרי מקלחות ושירים, טקס שינה, האכלה ואפילו סיפור לילה טוב, תאום אחד שובב שלמד לעמוד בלול והוציא אנרגיות כל היום, מחליט להיעמד במיטה ולבכות. מסרב לישון, מפריע לשני. בוכה, בוכה. ככה זה מאז שלמד לעמוד.
משכיבה במיטה, עומד (והרי א"א לעזוב אותו כי לא יודע לרדת בעצמו). משכיבה בעגלה, יושב.
כמובן שבתור הורים לתאומים אנחנו חרדים שאחד יעיר את השני, עד שלוקח להרדים אחד מהם לוקח נצח, אז ממש לא בא לך שהוא שוב יקום אחרי שנרדם. אז מוציאה אותו ללול כלשהוא והוא בוכה גם שם, מעבירה לעגלה בוכה גם שם, נשבר לי אין לי כוחות שמתי אותו בעגלה לידי ואני נשכבת במיטה שלנו וגם שם הוא בוכה, מוציאה אותו לישון איתי במיטה ומתחיל לטפס כאילו נטען באנרגיות מחדש וממש לא בא לי. אנחנו גמורים ומותשים מכל היום, אני מצפה בכיליון עיניים שהחיים שלי יתחילו ב-20:00, 21:00 ואז הם מקבלים אנרגיות מחדש. המים החמים שהרתחתי לקפה מתקררים, קפה לא רלוונטי בכלל, המבחנים שלי יאלצו לחכות, לילד יש תוכניות להתיש אותנו ויהי מה. וככה כבר כמה ימים עד 23:00 בלילה אין לי זמן לעצמי. ומי יכול להתחיל בכלל משהו ב23:00 בלילה?!
עכשיו אומרים לך לבנות הרגלים עם הילד ולשים אותו לישון בשעה קבועה ולחנך אבל מי יכול על תינוק בן עשרה חודשים?
ומתי חיי יחזרו להיות חיים, אפילו לרשום על פתק שאלות לרופא מחר אין לי שניה.
וכשאני מחשיכה את הבית א"א לעשות לא כלים ולא כלום. מרגיש לי שהילד הזה מכתיב לי כרגע מה יהיה ומנהל אותי.
שלא לדבר על זה שעד שהוא יישפך סופית ב23:00 ואנחנו נקרוס, התאום השני יתעורר. וזה לא כולל יקיצות לילה והאכלות כי הם אוכלים בלילה עדיין.
מה עושים?
)
