שריי רומנו (לא זוכרת איך קראו לדמות שהוא שיחק) גילה שיש לו אוטיזם, וזה היה מצד אחד מסעיר מאוד ומצד שני הגיוני מאוד, וגם איפשר לו למצוא דרכים חדשות להתייחס לעצמו ולאחרים כך שיוכל לשמור על מערכות היחסים שלו באופן שיהיה נעים גם לו וגם לסביבה שלו, והוא הגיב לידיעה הזו בעוצמה מאוד גדולה, ולא יכולתי שלא להזדהות עם התחושות שלו. המקרים שלנו שונים אחד מהשני אבל גם אני מנסה למצוא דרך לתקשר עם אנשים בלי להרגיש מרוסקת, ועוד לא מצאתי דרך כזו.
ולאחרונה, אני לא יודעת למה, אני מתחילה להרגיש שהדבר שהפריד ביני לבין הסצנה ההיא (שגרמה לי לבכי מטלטל מאוד), כלומר הרגישות שלי לאנשים, קיימת אך ורק מתוך פחד. אולי זה לא טוב לב או אכפתיות אלא פחד מכעס או מבוכה. אני יודעת שהפחד הזה קיים אצלי, אבל אולי הוא זה שגורם לי לא לדבר, ולא המחשבה שאני צריכה להיזהר מלפגוע במישהו. אולי זה אפילו לא פחד אלא חוסר ידיעה מה נכון ומה לא. כמה כנה אני יכולה להיות בסיטואציה, ומה נראה לאנשים מוזר. אני הרי או לא נפתחת בכלל או נפתחת הרבה יותר מדי. אני לא יודעת מה הבעיה שלי ובכנות נמאס לי לחשוב על זה אבל אני לא יכולה לסגור את הטלפון ושיבואו המחשבות כי אני באמת מרגישה בסדר ורק הערב הזה פתאום פירק אותי לחתיכות, אני לא יודעת למה, אבל אין לי כוח יותר, אין לי, ואין לי כוח להמשיך להתמודד עם החיים בלי שיש לי מישהו שיחזיק לי את היד ויראה כשכואב לי
לבד לי מדי וזו לא אשמתי אבל אני פשוט לא יודעת איך מתנהגים עם בני אדם
תכננתי לכתוב כדי לנסות לברר לעצמי מה קורה איתי ובסוף זה

התעייפתי, נגמרה לי הסבלנות. הייתי אמא בלי החלקים הטובים כבר יותר מדי זמן