כל היום חושבת על חתונה ועל בעלי

אבל לא באלי לפני גיל עשרים להתחתן

היא לא מתי להתחתן אלא מתי להתחיל להיפגש. כי אף ףעם אי אפשר לדעת מתי תמצאי את החתן שלך. אבל השתדלוץ ורצון שזה יקרה זה בלהתחיל להיפגש. אז לדעתי נכון יותר לשאול: מתי היית רוצה להתחיל להיפגש?

אני, ברגע הראשון שאהיה מוכנה, נפשית, בגרותית וכו' מכל הבחינות ואגמור בגרויות.

למה? כי זה מתנה משמיים להיות נשואים ולהקים ביית, ואני לא חושבת שזה נכון לוותר על מתנה רק כי "אין כסף" או כי קשה. אם לא מוכנים זה משהו אחד, אבל ברגע שמוכנים...

כשזה יבוא זה יבוא. עד אז, אין לי מושג..

על כל פנים, לא לפני 20 [עד אז צריך עדיין להשקיע בבניין האישיות וכו'..]

ו..לא, אני לא ממש בל"ח.

ואם השאלה הייתה נשאלת לפני שנתיים היית מקבלת את אותה התשובה, ואני משער שגם שנה הבאה התשובה תהיה "שנה הבאה".

נראה לי ככה 22 אגיד חלאס ופשוט אעשה את זה.

הסדר או לומדים שנה שנתיים בישיבה, זה אומר שמתחילים לצאת רק בגיל 26, אתה מאמין למה שאתה כותב?

לא בלחית, ומתי שאני ארגיש מוכנה לחתונה, לבנתיים נראלי שרק אחרי שאני אתחיל ללמוד מקצוע ואחרי שירות לאומי אז בערך ב20 פלוס... 

נראלי גיל מעולה

ואם אין לי ממש ברירה אז אני מניחה ש-22, אחרי שאני כבר עובדת ומרוויחה, זה הרע במיעוטו

לא התכוונתי להיות בקשר ללא נישואים כדת משה וישראל (גילוי נאות, אני חרדית חסידית)

אלא מה? בתנאים של החיים שלי ושל העולם שלי קצת קשה לי לרצות עשות את הצעד הזה, כי בטבלת ה"למה לי להתחתן" בעמודת ה"נגד" יש לי יותר מדי שורות לעומת עמודת ה"בעד" ..

ובכל זאת, אני אצטרך להתחתן מתישהו, וככל הנראה אני לא אוכל לדחות את זה מעבר לגיל 22 .הידד.

חברות שלך טוענות פה שני דברים, 1. צריך קודם להנות מהחיים ואז להתחתן. 2. צריך קודם להיות מבוסס ואז להתחתן.

עם הטענה הראשונה אני באופן אישי לא מתחברת כי אני מרגישה שהמהות שלי זה לגדל ילדים ולחנך אותם, לכן החיים שלי עוד לא יתחילו באמת עד שאני אקים את ביתי בעזרת השם... יש בנות שמעדיפות קודם לעשות שירות או לטייל בעולם ולהנות וכו ואם הם יתחתנו לפני הם לא יהיו מספיק שלמות עם עצמם וזה בסדר בעיניי כאילו זה גם כבר מתחבר לטענה השניה של חברות שלך שאיתה אני מסכימה, שצריך להיות מבוסס, אבל השאלה היא מאיזה בחינה, מבחינה נפשית ורוחנית בוודאי, אבל אני לא חושבת נגיד שמבחינה לימודית למשל לסיים תואר או בגרויות זה משנה כל כך.. כמובן שצריך אבל לא לחיות באשליות...

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה הזו, וההחלטה צריכה להתבסס על סדרי העדיפויות, הערכים והצרכים האישיים שלך.

כמדריכה בסניף הנפרד, המחויבות שלך היא לבנות ולהעביר תכנית הדרכה מתאימה לערכים שאת דוגלת בהם. ואף להוות דוגמא אישית לבנות שאת המדריכה שלהן.

האם העיסוק המקביל בחב"ב בסניף המעורב יוצר אצלך קונפליקט פנימי או מסר בעייתי?

האם האופי והרקע הדתי של הבנים המגיעים לסניף המעורב מקשים עליך?

או שיש פעילויות שהאופי שלהם סותר את הערכים שלך?

העובדה שציינת שאם לא תלכי לחב"ב, "סביר להניח שלא יהיה לך חברה אחרת" היא נקודה קריטית. קשרים חברתיים הם דבר בסיסי וחשוב מאוד. אם החב"ב המעורב הוא הדרך היחידה שלך כרגע לשמור על קשרים משמעותיים, עזיבה עלולה לגרום לבדידות ולקושי.

מדוע שלא יהיו לך קשרים חברתיים מחוץ לסניף המעורב? החברות שלך רק שם? אין דרך אחרת לשמר את הקשר עם החברות האלה?  (מפגשים מחוץ לסניף, פעילויות אחרות?)

אולי  לצמצם הגעה לסניף המעורב, לא להפסיק לגמרי? 

זהו הבעיה היא שאני חייבת את זה... זה כאילו השחרור שלי מכל הלחץ והבלאגנים של השבוע...

הרמה הרוחנית של החברה אצלנו היא די גבוהה ובאמת שלא נראלי זה משפיע... פשוט אני חוששת שזה קצת מוזר...

אם הרמה גבוהה מה הבעיה לנסות לעשות הפרדה?

לא כי אני מכיר את הנושא מקרוב, סתם נראלי שזה אמור להיות ככה.

זה מאוד מורכב כי הרמה הרוחנית שלהם גבוהה יחסית לחברה בעיר שלנו...

אני מדייק קצת יותר, חלקם מגיעים מבתים מסורתיים וחלקם חוזרים בתשובה... אני בכלל מהקצה השני, למי שמכיר אני לומדת באולפנת תפארת שזה אולפנה יחסית דוסית וזה פחות או יותר הכיוון שלי...

עכשיו מבינים קצת יותר??

אם כן, המצב יותר מורכב ויש יותר על מה לדון, גם בגלל הצד של הקירוב רחוקים שבעניין, ושזה מחזיק את המתחזקים בתור דתיים, ומראה להם שאפשר להיות שם ולהיות דתיים...

חוץ מזה יש על זה לרב שניאור הרבה דיבורים בעניין, היו כאלה שאחרי בירור אישי מלווה ברבנים גדולים (כדוגמת הרב שמואל אליהו), הרב שניאור הסכים להם להשתתף בפעילויות של סניף מעורב, בכל מקרה אם זה מעניין אותך יש יהודי שעוסק בכל ההקלטות של הרב שניאור ע"פ נושאים, כנראה שיהיה לו הקלטה בנושא, מוזמנת לשלוח לו מייל harav.shneor.ketzשטרודל גימייל נקודה קום. את יכולה לבקש ממנו חומרים בנושא, אם זה מעניין אותך. 

אתה יודע על איזה עוד נושאים יש??

אני ממש מפחדת שבסוף זה גם ישפיע עליי...

כאילו לכו תדעו מה יקרה, זה יכול חס וחלילה לדרדר...

בקיצור מורכב ביותר...

אתה מרגיש בדידות כי אין לך חברים? מה עם חברים לכיתה בלימודים?

אתה לא חבר בתנועת נוער? 

זה הנקודה יש לי חברים אבל אני לא רוצה לבנות את הקשר שלי רק בשביל להרגיש שיש לי חברים ואני לא בודד...(מוזמן להסתכל בשרשור החדש על ללכת לסניף מעורב שאתה לא כל כך מאמין בזה אבל צריך בסוף חברה..)

א- אדם בסופו של דבר מול עצמו גם כשהוא עם חברים וגם כשהוא לבד... האם אתה מהווה חברה טובה לעצמך? 

מעניין לך עם עצמך? האם אתה חבר טוב לעצמך (רגשית)?

תכנס פנימה. בכל אחד יש עושר פנימי וזה תענוג לגלות אותו.

ב- נסה לשים לב לזה שאתה אף פעם לא באמת לבד, תמיד מושגח בידי מישהו שאוהב אותך אהבת עולם...