לחיות על
הקצה
(האמת?
אני פחדתי. פחדתי שזה יוריד אותי,
כי זה כבר קרה בעבר.
איך היא אמרה? שמרוב שאני רוצה לעזור להם זה בסוף יוריד גם אותי ביחד איתם.
וזה הכי נכון שיש.
ואמאלה, היה טוב. חוץ מקצת טריגרים ומחשבות, אבל זה תמיד יש ולא קשור אליה.
[היא אמרה שרואים שאני חזקה. שנהיו לי שרירים. ושאלה אם אני מתעמלת. המ.]
ואני שמחה שהחלטתי לא ללכת לאזכרה, כי זה לא היה עושה לי טוב, וגם ככה נמאס לי מאנשים.
והחרדה מהשינויים,
כמה עוד כמה.
מקווה שמחר יעזור לי עם זה.
מחר פתאום נהיה עמוס מדי. נקווה שאני לא אגמר.
ואז שוב שבת כאילו לא הספיק לנו עד עכשיו.
אבל אחרי שבת יש שבוע, שבוע שלם עד שבת הבאה. הגיע הזמן באמת.
אני רוצה שיהיה בסדר
אני רוצה אור גדול)
