יצא לי בימים האחרונים לחשוב על הדרך שקיבלתי אותה לעולם.
בזמן שהיא יצאה ושמו אותה עליי נבהלתי,
היא נראתה מוזר.. אדומה מאוד בצורה מלחיצה, קטנה ומכווצצת.
והראש היה בצורה מוזרה.
וכשהיא יצאה, לא הרגשתי אליה כלום פשוט כלום.
היא לא נראתה שלי, הרגשתי שטעו היא לא דומה לי.
חשבתי שהיא תהיה מהממת, והיא נראת פשוט מוזר.
לא הפסקתי לשאול את המיילדת למה הראש שלה עקום ככה? ולמה היא ככ קטנה? ולמה האוזן שלה מקופלת?
והיא רק יצאה!!!! ואני כבר עם השיפוטיות שלי, לא מצליחה לשמוח בה.
לא מחבקת אותה.. מרגישה תחושה של זרות.
בעלי מהצד שלו ישר התחבר וחיבק ונישק.
אחר כך הייתי חלשה מאוד, והייתי בכסא גלגלים.. לא הצלחתי להחזיק אותה אפילו שלא לדבר על להניק.
בעלי היה איתה בחיסונים, אני רק חושבת על זה ובוכה.
קילחו אותה כי הייתה עם דם, ובעלי היה איתה
שוב לא אני.
איך לא קיבלתי אותה בחום ואהבה? איך לא באתי לבקר אותה בתינוקיה בלילה? למה היה לי חשוב ללכת לישון
כשהתינוקת שלי צריכה אותי.
אני חושבת על זה ולא מסוגלת לשכוח את זה..
הרגע שאני מגיעה לתינוקיה ורואה אותה, ושוב לא מרגישה שהיא שלי
ואחיות טיפלו בה ולא אני!!!!!
וההנקה שכאבה לי בטירוף, וכל פעם שהביאו לי אותה להניק
כעסתי! כאב לי בכל הגוף גם התפרים, גם גודש
אחרי הלידה ההתקפי חרדה שהיו לי, לא הייתי מסוגלת לטפל בה
וההורים המתוקים שלי ובעלי היו איתה וטיפלו,
כמובן שחיבקתי והחזקתי אותה, אבל לא כמו אמא אמיתית.
וכואב לי בלב, חזק.
שאני חושבת על הזמן היקר הזה שלא ביליתי איתה..
ומעניין אותי אם היא הרגישה את חסרוני, ומה חשבה.
היום אני בטוב ביותר ברוך ה, מאוהבת בה בטירוף
לא מבינה איך חייתי בלעדיה עד עכשיו,
אבל הרגשות אשם האלה לא מניחים לי. והיא עוד לא בת חודש.
והלוואי אלוקים שאהיה שם בשבילה תמיד,
חזקה נפשית ופיזית.
תודה אבא על המתנה הכי גדולה שנתת לי,
לעולם לא אשכח את החסד שעשית עמנו.
בזמן שהיא יצאה ושמו אותה עליי נבהלתי,
היא נראתה מוזר.. אדומה מאוד בצורה מלחיצה, קטנה ומכווצצת.
והראש היה בצורה מוזרה.
וכשהיא יצאה, לא הרגשתי אליה כלום פשוט כלום.
היא לא נראתה שלי, הרגשתי שטעו היא לא דומה לי.
חשבתי שהיא תהיה מהממת, והיא נראת פשוט מוזר.
לא הפסקתי לשאול את המיילדת למה הראש שלה עקום ככה? ולמה היא ככ קטנה? ולמה האוזן שלה מקופלת?
והיא רק יצאה!!!! ואני כבר עם השיפוטיות שלי, לא מצליחה לשמוח בה.
לא מחבקת אותה.. מרגישה תחושה של זרות.
בעלי מהצד שלו ישר התחבר וחיבק ונישק.
אחר כך הייתי חלשה מאוד, והייתי בכסא גלגלים.. לא הצלחתי להחזיק אותה אפילו שלא לדבר על להניק.
בעלי היה איתה בחיסונים, אני רק חושבת על זה ובוכה.
קילחו אותה כי הייתה עם דם, ובעלי היה איתה
שוב לא אני.
איך לא קיבלתי אותה בחום ואהבה? איך לא באתי לבקר אותה בתינוקיה בלילה? למה היה לי חשוב ללכת לישון
כשהתינוקת שלי צריכה אותי.
אני חושבת על זה ולא מסוגלת לשכוח את זה..
הרגע שאני מגיעה לתינוקיה ורואה אותה, ושוב לא מרגישה שהיא שלי
ואחיות טיפלו בה ולא אני!!!!!
וההנקה שכאבה לי בטירוף, וכל פעם שהביאו לי אותה להניק
כעסתי! כאב לי בכל הגוף גם התפרים, גם גודש
אחרי הלידה ההתקפי חרדה שהיו לי, לא הייתי מסוגלת לטפל בה
וההורים המתוקים שלי ובעלי היו איתה וטיפלו,
כמובן שחיבקתי והחזקתי אותה, אבל לא כמו אמא אמיתית.
וכואב לי בלב, חזק.
שאני חושבת על הזמן היקר הזה שלא ביליתי איתה..
ומעניין אותי אם היא הרגישה את חסרוני, ומה חשבה.
היום אני בטוב ביותר ברוך ה, מאוהבת בה בטירוף
לא מבינה איך חייתי בלעדיה עד עכשיו,
אבל הרגשות אשם האלה לא מניחים לי. והיא עוד לא בת חודש.
והלוואי אלוקים שאהיה שם בשבילה תמיד,
חזקה נפשית ופיזית.
תודה אבא על המתנה הכי גדולה שנתת לי,
לעולם לא אשכח את החסד שעשית עמנו.
