מנסה

להחזיק

מה שהקב"ה מנחית עלינו

זה נסיון

ואם אנחנו מנסים

אם אנחנו מאמינים בכוח שהקב"ה נתן לנו

אם אנחנו לא נשברים

לא מתייאשים

לא מאבדים את הרוח

לא נותנים לתכתיבים של יצה"ר לנהל אותנו

לא נותנים לו להיות בעל הבית

אנחנו הבוס...!

ואנחנו אומרים ליצה"ר: "אתהה מפוטר!"

אתה אש, you are fire

לביא של אש

תשוקה עזה לא מוסברת

עם אש אפשר לשרוף ולכלות

את זכרונותינו וכוח מוחנו

את נפשינו הטהורה

את רוחנו החופשיה וההומיה

את תקוותינו ושאיפותינו

את גנזי מחשבותינו

את הלך רוחינו

את רצונינו

את אור עינינו

את פשטותינו

את תמימותינו

את אושרינו וחיוכינו

אך אפשר לבנות עם אש

לשלהב את רוחנו

לאהבת התורה, העם והארץ

לחיבור ודבקות בריבונו של עולם

לרומם אותנו למעלה, האש שואפת תמיד למעלה

להעצים אותנו ולתת לנו כוחות והתלהטות

חיוּת וריתחא דאורייתא בלימוד

רצון עז לא לקבל דברים לא טובים

עקשנות לשמור את מצוות ה' באדיקות

מסירות נפש על התורה

ואם נשלב את האש הזאת עם

איפוק ועדינות של עומק

ענווה ושפלות רוח

התבטלות אליו יתברך

הבנה שהכל מאת ה', גם הרע

דרך ארץ ומידות טובות

פנימיות שלימה ואמיתית

צניעות וכיסוי החומר

טהרה וקידוש החומר

אז יבוא התיקון השלם

והאש תבער על גבי המזבח

תיתן לנו כוחות בעבודת השם

תשלהב אותנו

תיתן לנו עוצמות וכוחות להמשיך הלאה

תבער את הרע, תלבן את הטוב

תכלה את הלכלוכים והזיהומים

תעדן ותשכלל את הטוב ותהפוך אותו ליותר מחושל

כי כאשר מלבנים את הברזל ושורפים אותו

הופך הוא לבן וטהור

הופך הוא לחזק ומחושל הרבה יותר

תעלה אותנו השמימה בסערה

ותקרב אותנו לריבונו של עולם

תפוצץ את היצר הרע

תפוצץ את ליבנו העשוי ברזל

ותגלה מתחתיו לב של בשר

בשר ודם, עור, עצמות וגידים

אשר פועם ומרגיש

טהור וישר

אשר נמשך אל הטוב

ואוהב קדושה וטהרה

רוצה אל האינסוף

שואף וכוסף אליו

חפץ בקרבתו

ההשתוקקות והערגה

הם בעצם דבר טוב

הרצון להיות נעלה

להיות טהור

להתחבר לריבונו של עולם

ומרוב שאנחנו אוהבים אותו

אנחנו מוכנים להתאמץ כ"כ

להקריב את נפשינו כעולה וכקרבן

לב עם חשמל ואנרגיה

ולא כבוי ומעומעם

לב פועם

וכמו הלב

כך אנחנו

עולים ויורדים

רצונינו למעלה

אליו, לקב"ה

לפעמים אנחנו יורדים

כי אלו החיים

וזו המציאות המורכבת שבה אנחנו נמצאים

אבל תמיד אנחנו עולים אחרי זה

לא נותנים לירידה לעצור אותנו

אלא ההיפך

היא רק מקדמת ומחשלת אותנו

מבררת ומזככת אותנו

כחומר ביד היוצר

כברזל ביד החרש

אשר שורף את הברזל

וממנה בונה משהו חדש

משהו יותר חזק ואדיר

חרב אבירים

שנועדה לנצח את האויבים הגדולים ביותר

וככל שיש יותר ליבון, כך כמות הברזל יותר גדולה

והחרב תהיה יותר גדולה

אך לא לשכוח את המים

את הענווה

את התורה

כי אחרי שצורפים חרב

טובלים במים

כדי שתירגע

שתבין שיש מישהו מעליה

היא לא הבעלים

הבעלים הוא מי שמחזיק בחרב

רק הוא מחליט מה לעשות

הוא יכול לקחת את האש ולבנות

והוא יכול לקחת את האש ולהרוס

הוא יכול ללכוד עיר ולשלוט עליה

אך לפעמים האדם לא לוקח את הרע

אלא פשוט שורף הכל

חבל

בעיר ששרפת יש משאבים

יש זהב, נחושת, ברזל

צאן, ובקר

אפשר להשתמש בכל זה

חבל לשרוף הכל

בל תשחית

בל תשחית את הכוחות

את הרצונות והשאיפות

אל תכבה אותם

אל תדרוך על הגחלים

אל תזרוק עליהם עפר

אלא תיקח אותם

ותשתמש בהם לטוב

תזרוק לתוך המדורה שלך

תתחמם לאורם

ובסוף תהיה תלמיד חכם

אשר אנשים אחרים

יצטרכו להיזהר

כדי לא להיכוות בגחלתך

אותה גחלת שהשתמשת בה לטוב

ושלהבת את המדורה שלך

שהפיצה חום וחיוּת בעולם

הפיצה את האור הא-לוקי

האמיתי, הזך, והטהור

ואם אדם יכבה

זה רק עניין של זמן

עד שהאש תחזור ותתקוף אותו

ותכלה אותו ואת כל מה שבנה

אלא אם כן ישתמש בה לצידו

כי מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה

ונהרות לא ישטפוה

ואם אנחנו ניתן עליה מים

האש רק תגדל עוד יותר

ותתפשט עוד יותר

ותשתולל מבלי לעצור

אז חבל שהבניין שלנו יפול

אפשר לבנות אותו על יסודות חזקים

שחושלו על ידי האוּר

ויעמדו בסופות וברוחות הכי חזקות

וכך הבניין שלנו יהיה הרבה יותר גבוה

הרבה יותר חזק וחסון

איתן אשר יעמוד בצונאמי הכי גדול שיש

כי אתה באש הצתה

ובאש אתה עתיד לבנותה

את האש המחברת

המאחה והמרפא

שנותנת לנו את ההתלהטות

את ההתלהבות

את הדביקות

את השמחה והשלימות

את הרצון ואת הבחירה

את הערגה והכיסופים

את האש שמחברת בינינו

לבין קודש הקודשים

הקטרת הקטורת

עולה למעלה

זכה וטהורה

נקייה מכל מום ופגם

תמימה

רק שלא נקריב אש זרה

שלא נביא אש לא טובה

כי אם נכניס אש זרה

היא רק תחריב ותהרוס

תעקור נטוע

תמוטט ותחריב

תכלה ותשרוף

אנחנו צריכים להיות כפופים

לריבונו של עולם

לא לשכוח את המים

לשמור מצוותיו

לעשות רצונו

ולא לתת להתלהבות שאוחזת בנו

לעשות נגד רצונו

וגם אנחנו צריכים להיות עירניים

וכאשר יש שריפה שאנחנו לא מסוגלים לעצור

לברוח ממנה

ואחרי זה, מרחוק

לכבות אותה עם המים

עם אותם מים

כן, המים שכבר הזכרנו

ואם עולה עשן

לזכור

אין עשן בלי אש

צריך לטפל בשורש הבעיה

וע"י המים לכבות את אותה שריפה

שהתחילה מאותו עשן קטן

מאותה סגריה קטנה

שהציתה ושרפה יערות שלמים

ומה שאפשר לראות באש

זה את היופי והסגנון

לא רק שחור לבן

לא רק מלאכים נשגבים

אלא יופי, צבעוני

יש חיים, יש תזוזה

יש מהמורות וירידות

לא הכל רק מישור משעמם

יש הרבה צבעים באש

הרבה גוונים

שמוסיפים חיים וצבע לעולם

צובעים אותו בגוון אנושי

שיודע לבנות

שיודע לבחור בטוב

שיודע לקחת כל דבר

ולהשתמש בו לטוב

להעלות חול אל הקודש

לזכך ולטהר

לצרוף ולברר

להוציא את הסיגים מתוך הפסולת

אחרי שהתכנו ע"י האש

ואז כשהאש הגיעה

אפשר לברר ולצרוף

להיות יותר זכים וטהורים

יותר מצורפים ומבוררים

ואחרי שהוצאנו את הסיגים

אפשר לצרוף את הכל בחזרה

ולקבל זהב טהור

כסף טהור

נוצץ

בלי מומים וחטאים

בלי פגמים ולכלוכים

וזה האמן האמיתי

שיודע לצרוף

ויודע לקחת כמה גוונים

ולעשות מהם ציור ססגוני

שיודע לתאר את כל הפרטים

אך תמיד, בכל משיחת מכחול

זוכר את התמונה כולה

וע"פ הוא הולך בכל דרכו

שנזכה להוסיף את הנופך המיוחד שיש לנו

את הצבע שאנחנו מוסיפים בחיים

ולדעת להשתמש בכשרונותינו ובכוחנו

בעבודת השם יתברך

בשמחה ובהתלהטות

בחיבה יתירה ועזה

ולא נשכח את הרצונות שלנו

ואת האמת שמנצחת הכל

ואת זה שאנחנו חזקים

ולא לשכוח שהכל מאיתו

לדעת להיות כמים

אשר זורמים הם

ולא נותנים לאש ולמכשולים

לעכב אותם ולא להתקדם

לא נותנים לסלעים הקשים

להוות להם מכשול

אלא חולפים על פניהם

והם מחלישים אותם

כי זה הכוח של המים

כוח ההתמדה

הנחישות וקור הרוח

להמשיך למרות הכל

לזרום למרות כל המכשולים

ואז אפשר לעשות חורים

גם בסלעים הכי גדולים

ולגלות מתחת להכל

את אוצר החיים

הלב שלנו

אנחנו

באמת.

אני כותבת הרבה סיפורים ואוהבת את זה מאוד, מרגישה שאני מצליחה לראות את העולם גם מזווית שונה וזה עוזר לי גם בחיים עצמם...

היום חשבתי על זה ותהיתי איך מרגיש האדם הפוגע...

איך שאני רואה את זה הרבה פעמים יש את הטוב, יש את הרע ויש את המנוצל על ידי הרע, זה שבטוחים עד כמעט סוף הסיפור שהוא בצד הרע ואז מבינים שהוא עשה דברים רעים מחוסר ברירה או כאלו... אז את זה אני יודעת לכתוב אבל את הרע-לא ומעניין אותי אם מישהו יודע לכתוב אותו, למה הוא עושה את זה, אם הוא מבין שזה רע או לא, זה גם מתנגש לי קצת עם הידיעה שבאדם יש טוב ורע ואין דבר כזה רע מוחלט...

קיצור, אם יש למישהו משהו להגיב-אשמח מאוד🙏

"למות זה כואב?!"

דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיניים, הילד שלה.

"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.

היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.

שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.

אך ליבה - לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. אפילו היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.

זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיעה לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.

תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס היא החלה לבצע בו החייאה.

האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות. היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית וצעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לבית החולים.

ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.

היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו: "כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר."

הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.

כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.

ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל

עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה

"למות זה כואב?"

2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?

3. האם אתם מבדילים בין שירים/טקסטים "חזקים" (=במובן של עוצמה רגשית) לבין שירים/טקסטים "עמוקים" (=במובן הזה שנגעתם בהם בנקודה משמעותית, או זיקקתם כאב או רצון והבלטתם אותו... או שיר עם מסר וכו')

הם חושבים שהוא משוגע מטומטם.

כמו הילד החרדי הזה, שתמיד עובר לידם כשהם היו הולכים לבית ספר. היה לו פרצוף מכוער וכל הזמן כולם היו נחמדים אליו.

הם חושבים בטח שהוא מטומטם  בדיוק ככה. הוא הבין את הדבר זה אתמול בארוחת ערב. כשאמא שמה לו את החביתה מקושקשת הזאת בצלחת.

אז הוא החליט לשאול אותה פשוט אם הוא מפגר כמו הילד הזה שכל היום צורח בחוץ. ואמא היא חייכה כאילו זה מצחיק אותה ואמרה "כמובן שלא". אבל הוא הרגיש שהיא משקרת. בטח שהיא תגיד את זה, שהוא לא ידע שהוא מפגר. היא רוצה שהוא יחייך ולא ידע כלום

אבל אולי הוא מפגר, אבל הוא שם לב, בכל מקום הם חושבים שהוא אוטיסט עם בעיות.

אפילו כשחבר שלו בצהריים צעק עליו זה עדיין היה ממש הגיוני. הוא הבין מיד. זה סתם, בטח המורה דיברה עם כל הכיתה בתחילת שנה וביקשה מהילדים האלה להתייחס אליו כאילו שהוא רגיל.  זה קצת היה לו עצוב אבל הוא שמח שהוא הבין את זה.

פעם הוא ראה סרט על ילד שהיה חייב לברוח מהבית ולצאת למסע כדי להציל את העולם. אולי הוא לא יכול להציל את העולם כי הוא בכלל לא קוסם. אבל נמאס לו שכולם חושבים שהוא מפגר. אז הוא לקח הבוקר את התיק שלו שם את המחברת שאבא הביא לו ליום הולדת והלך משם.

הוא לא היה בטוח לאן ללכת אבל קודם כל צריך להתרחק מכל האנשים שמכירים אותו כבר. אז הוא החליט לעלות על הרכבת למרות שלא היה לו עדיין רב קו.

הוא התיישב ליד החלון והסתכל איך שהעולם בחוץ זז כל כך מהר. לפעמים אי אפשר לגמרי להבין מה רואים, כשהרכבת ממש נוסעת מהר.

***

הוא הרגיש יד נוגעת בו ופקח את העיניים מייד. 

"ילד, זה תחנה אחרונה" כנראה זה הנהג.

הוא הרים את הראש, הכל היה חשוך כבר  "כן – אני " הוא רצה להסביר לנהג הכל.

הנהג הסתכל עליו ואז אמר בקול שקט ועיניים גדולות "הכל בסדר ילד?"

חרא. פעם הוא שמע את אמא אומרת את המילה הזאת. אז חרא. הנהג הזה הבין שהוא מפגר והוא הולך להחזיר אותו הביתה.

"כן , אני מסתדר" הוא אמר בקול הכי חק שהצליח, שלא ישים לב אליו, ויצא בנחישות מהרכבת אל הרחוב החשוך.

--

אשמח לביקורות, כמו הכותרת גם הטקסט והתוכן מאוד גולמיים

הַמַּגָּבִים חוֹרְקִים אֲהוּבִי

הַמַּיִם שׁוֹקְקִים מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל

נִקְוִים אֶל שְׁקָעִים שֶׁהתרנוּ

וְגַם אֶל הָעֵמֶק בְּנִקְבַּת הַבַּיִת.

לוּן וָשׁוּב וְנוּם עָצוּב וְנוּחַ,

שְׁמֹט כְּנָפַיִם

כְּתֹף אַדֶּרֶת אֶל בִּכְיָה.

הַמֵּצַח הַנּוֹקֶפֶת הַנִּפְקַחַת אֶל הָאַיִן

מִן הַשָּׂם הוֹמָה.

למילים יש משחק מיוחד

הן יודעות להעלם כשאין אף אחד

ובמקום לעזור להפנים

משנות את סדרן ועומדות בצפנים

הלב מתבונן מהצד

מחפש בַטירוף מעט כאוס לבד

רק ביחד הוא פועם כרגיל

ובשאר כל הזמן לא שקט בעליל

איך הכל רק נהיה מתוסבך

לקמט את הכל ולקלוע לפח

אך יש אור שעולה בין שורות

תווים הוא טווה ומתחיל שוב לפרוט

זו סמפוניה בכלל לא מוכרת

קצת כינור ופסנתר, גיטרה בס וקאנון

לא סיפרו לי על דרך אחרת

ו-נו... בכל מקרה לא היה לי תיכנון.

דרך כוכב מיעקב, זהרורי אור הלאה זורה.

סיר נפוח גועש, שביבי אדים עולים לבורא.

משהו ישן נפתח כחדש, לבנה בדרך לבית המקדש.

חיוך מטופש, עיניים בורקות, ורגליים שבקושי ברצפה נוגעות.

מוקדש ל @אני הנני כאינני

השעון המתקתק במרתף

-סיפור זכרונות מנעוריו של הרב מיכל וישצקי בברה"מ,

בצילו של רֶבּ מענדל פוטרפס-

 ה ז ר

צ'רנוביץ (עיר בברית המועצות), 1955. בן 14. 

גבר מעט נמוך, עם זקן עבות ועיניים חודרות, עומד בפתח הבית, חצי מטר ממני, ועיניו סוקרות אותי. 

אני מעפעף מולו. מאות השׂערות הקטנות והמסולסלות על לחייו כמו מדביקות את עיניי לפניו, ומקפיאות אותי על מקומי למשך שניות.

  זָ-קָ-ן. זקן! 

יש בברית המועצות עוד אדם מזוקן, חוץ מאבא?

"זה הבית של רֶבּ מיישה וישצקי?" הוא אומר בקול מיוחד, מלא תקווה.

אז הוא מכיר את אבא! מי הזר החסידי הזה יכול להיות?

אני מהנהן.

פניו מוארות לפתע.

"ואבא בבית?"

"אפשר לדעת מי אתם?" אני אומר ברבים, לשון כבוד. "מה צריך למסור לאבא?"

"שמי מענדל פוּטֶרְפַס, אני חבר של-"

"רב מענדל פוטרפס?!" אני משתאה בקול רם מדי.

*

אולי אני חולם? או מדמיין?

הרי גם המורה להיסטוריה העירה לי על זה בתעודה השנה: 'בעל דמיון מפותח שבהחלט מחייה את הנלמד'. וצדקה. בשבילי הסיפורים היו עובדות, ותמיד ראיתי כל דבר שקראתי. יותר מראיתי: שמעתי, הרחתי, נגעתי. אולי אפילו יכולתי ללחוש הוראות לדמויות, מפעם לפעם.

ולא היו סיפורים מלהיבים יותר ממה שסיפרו על פוטרפס. אמרו עליו שניצח את הצוענים ביער, והציל את הבחורה החטופה מידיהם – בקרב בו האדמה רעדה. כן התלחשו שנתלה על מוט מחוץ לרכבת, בגדיו נעים ברוח, בנסיעה ממוסקבה לחרקוב – לארגן מלמדים לכמה בחורים. וגם היללו אותו על שהבריח את כל חב"ד לפולין, ונשאר כדי לברר ניצוצות אחרונים של אור.

זה באמת הוא? 

*

"מענדל!" אבא מצטעק מאחור וכבר רץ לכיוון הדלת. השניים מתחבקים, בוכים, ואז מתיישבים. במשך חמש דקות הם מסתכלים אחד על השני בדממה, ואז מתחילים לבכות שוב.

והנה, אמא מגישה להם תה שחור בידיים רועדות – הנוזל כמעט מטפטף החוצה, ושתי צלוחיות וַארֶנְיָּה קנוי, מדובדבנים מתוקים מעורבבים בסוכר.

ואני עדיין עומד, קפוא. זה באמת רב מענדל פוטרפס! זה באמת הוא… מי היה מאמין?! 

מאז שאבא השתחרר מהכלא לפני חודשיים, הוא הספיק לספר למשפחה על הפגישה ביניהם בכלא. אבל מי היה מאמין שרב מענדל פוטרפס ישתחרר גם? ולמה הוא הגיע דווקא אלינו? ואיך, ריבונו של עולם, הוא ידע את הכתובת?

אני בוהה באיזו נקודה לעוד רגע. רב מענדל זה אגדה. הסיפורים עליו לפחות, היו אגדות.

ועל אגדה אין שאלות.

 *

אבא ורב מענדל נעלמים מעיניי עוד לפני שאני מספיק להתיישב איתם, ומסתגרים בחדר השינה. אני נשאר רגע לעמוד, מביט בדלת הסגורה.

"בוא, מִיכֵל, מכינים ארוחת צהריים", קוראת אמא. ואני נחפז לעזור.

היא מגישה לי קערת תפוחי אדמה, ואני קולף אותם במהירות הפוצעת לי אצבע. ואז רץ לחנות לקנות עשר ביצים, "אבל שיהיו הכי גדולות", לטורט הגבוה שהיא מעולם לא הכינה בימי חול. 

*

שעתיים לאחר מכן, פירה מומס בחמאה מוגש לאסירים המשוחררים, ואנו מתיישבים על יד השולחן בבית.

הם מדברים – בעיקר רב מענדל מדבר – ואני רק שעוּן קדימה. מרותק. 

בשלב מסוים, לא יודע איך, אני כבר רק בוהה בו, בהר הגעש שנקרא רב מענדל. רוחו זורמת אליי, משקיטה את הקולות סביב, את מה שאבא אומר, את צלילי המזלגות המונחים חזרה על הצלחות, את ריח הטורט הגבוה, את התחושה בפה, את המגע של האוויר עם העור, של הגוף עם הכיסא, של הבגד עם הגוף.

הסיפור המלא יפורסם בקרוב...

הכותבת היא כותבת סיפורי חיים.
ליצירת קשר:
0553075722
yehuditorens@gmail.com