מול אינסוף כיסופים
עוד ניצב לו לבטח
אי געגועים
מחולות זיכרונות
עוד נושאים את זכרו
מבקשים וכוספים
את שיגעון אביונו
ואולי אי אז
עוד תבוא ההשקטה
ואולי בין דמיון
עוד תבליח הכרה
בין עולם לשפיות
בין מזמור לחזון
מתחבאת לה לבטח
שלוות השיכרון
ואולי זה אני
שעודני כוסף
לאלוהי זהב וכסף
לאלילי ההכזב
ואולי זהו טעם מר
של ילדות נושקת
האומרת שיכולנו
לא לגעת- רק ללכת
ובין מזמור למחול
בין קדרות למחשבה
עוד אזכור עלומייך
שמלתך הבלה
לא אפן פניי אחור
לא אמוג מבטי
רק אצפין את הסוד
הקבור בלבבי
ועוד את תדעי
ואולי לעולם לא
את רגשי מחשבתי
את רגעי השיברון
ואולי תדמי
ואולי תזכרי בי
בבוא יומך
בבוא יומי
ואולי תשאלי
את עצמך
רק "למה"?
ואולי לעת ערב
עוד תבליח
הבנה
בלילותיך השלווים
במיטתך הבוערת
הכוספת למרגוע
ונוברת ללא הרף
את רזי כיסופיי
אגלה לגופך
בין רטט רגשותיי
לקדרות מחשבתך
(בלי הטפות מוסר. תודה.)

