היום אמרתי לה שזה טוב לי להיות לבד אבל הבדידות הזאת,בסופו של דבר,נוראית.
ואני עצבנית כי לא אכלתי היום נורמאלי בכלל.
ונמאס לי לראות אנשים.נמאס.נמאס.לעזאזל ככ נמאס.
ואין לי מושג איך אני אראה אותן מחר.
אין.לי.מושג.
וגם שבוע הבא,אני מעדיפה שיעבור הכי מהר שיש.
בכלל לא תופסת את זה ואולי,תופסת מידי....
כמה כאב עצור יש בתוך העניין הזה.
עצוב כל כך שדבר כזה משמח,פשוט נהייה ככה.
אבל זה תמיד ככה,נו מה אני מצפה.
ואיכ,לחבק כל כך הרבה ולהיות מחוייכת וכולם יסתכלו עלי.
בעע.אני מפחדת.
הלואי זה יעבור כבר מהר.
איך כל דבר כזה,מכניס אותי לשיגעון.
מעדיפה לשכוח ושישכחו אותי,שלא אצטרך לספק תשובות ולהסביר למה אני מרגישה ככה או אחרת.
