בליל מחשבות.
מעורבבות.
מנסות לרדת,
לקבל מסגרות.
אך עם כל זאת,
נשארות עלומות.
לאוזניי נשמעות,
אחת אחרי השנייה,
אך גם יחדיו,
במנגינה מופלאה.
וכשאת המנגינה אני מנסה להעביר,
ליצוק לכלים שיוכלו אותן להכיל,
נתקלת במחסום.
בקירות של פחדים.
בקולות אחרים שבראשי נשמעים –
"אותך אי אפשר להבין,
לא משנים המונחים, כאלה או אחרים.
ואם יבינו, מה עלייך יחשבו?
כל עולמך ייחשף בשנייה,
ותהיי כך בבושה.
אז ותרי.
עם מחשבותייך תישארי."
איני מוותרת להם.
מנסה להיאבק.
לשזור אותן בכל זאת,
ליצור לאיטי הברות, מילים,
משפטים ורעיונות.
אך המלאכה דורשת זמן וגם יגיעה.
ומסביבי ישנם שקצרה להם השעה.
חלקם פונים לדרכם,
אחרים מנסים לפרש אותי בעצמם.
כביכול לסייע, אך אין כך הדבר.
מפסידים הם.
מוותרים על עולמי.
לא נורא,
יהיו בעלי אורך רוח אחרים,
שיזכו לשמוע אותי.
