כשאנשים שונאים אותנו זה לא קשור אלינו. הם שונאים משהו אחר, משהו שלנו שהם מקנאים בו, הזכרנו להם מישהו אחר שפעם עשה להם דברים רעים, או סתם בלי סיבה, גם זה קורה. אנחנו רק מראה למה שהולך אצלם בראש.
ואז אנחנו ממשיכים להסתובב בעולם, עם כל השנאה הזאת שמשתקפת דרכנו רק כי היינו במקום והזמן הלא־נכונים, ומתחילים להאמין שזה נכון. שכל השנאה הזאת שמופנית כלפינו היא אמיתית, ושיש על מה לשנוא אותנו. ומתחילים לשנוא גם, כל דבר שאנחנו אומרים או עושים, מרגישים שכל מה שאנחנו עושים לא נכון, שכל מה שאנחנו אומרים מוטעה לגמרי, אז שונאים את עצמנו יותר, ומפסיקים לדבר, ומפסיקים לעשות דברים (ואז שונאים גם את העצלנות ובזבוז הזמן. ואז שוב את עצמנו. מעגל קסמים שמזין את עצמו).
~
במשך כמעט כל כיתה ח' וט' טענו נגדי שאני שונאת את אחת הבנות, ושאני חושבת שדברים מסוימים הם רעים, רק כי הם קשורים אליה. (בפועל זה עבד הפוך - שנאתי את הדברים האלו, ובגללם "שנאתי" אותה). אחרי קרוב לשנה שסיפרו לי כל הזמן שאני שונאת אותה, התחלתי לשנוא אותה באמת.
זה מעניין, כי למי שהכיר אותי לפני אותה השנה היה ברור למה שאני אשנא אותה. היה בזה הרבה הגיון, רק שכלום מזה לא היה נכון.
~
איך שנים האמנתי לשטויות האלו, האמנתי שהם צודקים, האמנתי שאני הבעיה ולא הם. לא האמנתי שהעולם עד כדי כך דפוק (הוא הרבה יותר מזה). כמה זה היה חוסך לי אם הייתי מבינה שיש אמת, ואנשים שלא מוכנים לקבל אותה. שהם שונאים אותי רק כי האמת גדולה עליהם. רק כי הם מקנאים. ושאין קשר אמיתי אלי.
(אם רק הייתי מאמינה באמת הזו בעצמי)
עכשיו בואו נעשה כאילו זה פייסבוק ויש קטע בלשים פה תמונה:
