אתה יכול לפרט קצת? 

כי אני לא בטוח שהבנת את מה שהתכוונתי במקור. אבל יש מצב שכיוונת נכון. בא לך להרחיב קצת על זה? ומה הבנת שהתכוונתי?

אותי תפס בעיקר הבית השני מהסוף, או יותר נכון משם "התחלתי" את השיר. תפסה אותי שם השאלה האם יש משהו מאחורי המילים. תיאור הניסיון להבין לכאורה מספר שיש בכותב שכנוע שיש שם עוד משהו, מימד מיסתורי כלשהו של הנפש. אותו תיאור, אך לא רק, גם מספר על הייסורים של הכותב בכך שהמילים לא מספיק מבטאות, לא מספיק מתווכות. מצד אחד מתחיל את השיר בהפקרה של המילים שהוא אומר, כאילו איבדו את כל המשמעות שהייתה להם אצלו, מצד שני מסיים את השיר בכך שהמילים כל כך טעונות עד כדי שהוא שואל את עצמו האם מאחוריהם באמת מסתתר מה שהוא מתכוון או מרגיש או רוצה, האם מאחורי האמירה 'אני אוהב' אכן יש אהבה, האם הביטוי הזה מוביל את הדבר האמיתי שאמור להיות מאחוריה.

בנוסף, כשהכותב אומר 'תחשבו שאתם מבינים' הוא בעצם רוצה שיבינו, רוצה שהמילים יפעלו. כביכול בז לאלה שמנסים להבין ולא יכולים, לא יצליחו בכלל. יש לו משהו בוער שלא מצליח לצאת. המשמעות המעשית של המילים נהיית ברורה בעיניו עד שהקטנות שבהם והמוגבלות שבהם מתסכלות. האדם מגלה שהוא כלוא בתוך עצמו.

אמנם, המצב הזה הוא קצת מסוכן כי האדם עלול לחשוב שכל ההרגשות שלו זה אשליה, הרי המילים והשפה הכלל-אנושיות עובדות כל כך טוב אצל אחרים עם התבטאות נהדרת וורבליות גבוהה, אז אולי אני לא מצליח לדבר את שעל ליבי רק בגלל שבעצם אין שם כלום. ואז זה מפיל את האדם עוד יותר. זה הורס אותו.

אבל האמת היא שפעמים רבות זו פשוט מציאות של מילים חסירות. המילים לא מצליחות לתווך לא כי יש בעיה במקור -באדם - אלא כי יש בעיה במתווך. זו אכן בעיה של האדם אבל רק באופן טכני, הוא צריך לרכוש עוד מילים. להגדיל את הכלים שלו. אין ריק מאחורה אלא תוכן חדש שעוד אין לו מילים.

אמנם לפעמים הקושי הוא כי ליבא לפומא לא גליא. העולם הפנימי של האדם עוד לא נותן לו להוציא החוצה. המימדים הפנימיים שלו כולאים את זה פנימה לבישול ארוך יותר, ואז המצב דומה קצת לסיר לחץ. המילים לא חסירות אלא רדומות. רוצה לשחרר אבל לא יכול, יש מחסומים מבפנים ויש מחסומים מבחוץ. 

אני כותב כאן מניסיונותיי האישיים, אולי אני סתם מתפלסף ומבלבל את המוח.

כתבת יפה מאוד ונתת לי נקודות למחשבה. זה אפילו יעזור לי לחדד את המילים/הכוונה שלי לפעמים הבאות.

באמת הכוונה המקורית הייתה בעיקרה משהו אחר.

אמנם לאחר קריאה נוספת אני יכול בהחלט להבין את המשמעות של השיר דווקא כמו שאתה הבנת אותו.  

כיף לקרוא הסברים, גם כשהם על עצמי

לגבי המשפט האחרון - כולנו ככה חח.

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תודה. מחזקים דברייך.

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

"והבור ריק אין בו מים"

..

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.