גרים אצל ההורים שלי. עם תינוקת בת שנה וחצי כמעט ועם הריון מתקדם. ההורים באמת עוזרים ומקלים. מעריכים הכול. היחסים ביני לבין אבא שלי הם די טכניים כזה. עם אמא שלי הם יותר פתוחים וחמים. הייתי רוצה שיהיה אחרת אבל זה האופי של אבא שלי.. והוא גם עכול להיות מאוד "מנותק" לפעמים ולא לקלוט שסיטואציות מסוימות לא מתאימות..
אז אחרי ההקדמה. בעלי יצא לעבודה והשאיר את הדלת של החדר טיפה פתוחה בטעות.. ההורים שלי יודעים שבימים שאני לוקחת אותה לגן לוקח לי יותר זמן ובגלל שאתמול קצת לא הרגשתי טוב הם הציעו שיקחו אותה. אמרתי שלא צריך והכול בסדר ונראה..
והיום? הקטנה התעוררה ושיחקה במיטה בנחת. אני נשארתי לנמנם עוד קצת. ופתאום אבא שלי נכנס ופותח את הדלת ברוח סערה והולך אליה! מבלי לדפוק! אמרתי לו שידפוק בדלת ושזה מבהיל אותי ככה. הוא אפילו לא שם לב וחזרתי על זה כמה פעמים. ובכלל מזל שהייתי עם שמיכה כי אני ישנה עם קצר. הוא עושה את זה בתום לב אבל זה פשוט מכעיס! אחכ הרים את התינוקת ואמרתי לו אני תכף מארגנת אותה לגן לאן אתה לוקח אותה? הןא אמר שלסלון והלך לשחק איתה. התארגנתי שניה ויצאתי ואני רואה שהוא מחליף לה טיטול ואני ובעלי קבענו (מבלי להגיד אבל כן ליישם) שאנחנו רק מחליפים טיטול או הסבתות. והתעצבנתי ואמרתי לו "למה אתה מחליף אני רציתי לארגן אותה בעצמי".
בקיצור הוא עשה את כל זה בתום לב ורצון לעזור. אבל הרגשתי שנדחפים לי לפרטיות. במיוחד עם הכניסה לחדר. ועם זה שלא מעדכנים אותי שמחליפים לה. ועם זה שפשוט לוקחים אותה מבלי לשאול. נכון שזה מאהבה אבל עדיין אני צריכה את הפרטיות שלי. אולי זה הורמונים של הריון ואולי סתם כפיות טובה. אבל התחלתי את הבוקר רע. יודעת שכמראה מגזימה אבל אין לי חשק לעשות כלול וגם לא ללכת לעבודה. שמתי את הילדה בגן וחזרתי. והבית עכשיו ריק אז יש לי פרטיות. ומרגישה מגעיל כי ההורים באמת עוזרים מלא ועושים הכול מלב טוב. אז לקחת אני יכולה אבל לפחות לדבר ברוגע גם כשלא נעים לי??
ובבוקר אני בכל מקרה הפוכה. והלוואי כבר לעבור לדירה משלנו. ברור שגם פה יש יתרונות והרבה אבל לפעמים גם כשזה ממש קורה לעיתים רחוקות מרגישה חנוקה. וזה כל כך קשה להיות תלוי במישהו גם אם זה ההורים או להרגיש שאתה חייב.
פרקתי..
אז אחרי ההקדמה. בעלי יצא לעבודה והשאיר את הדלת של החדר טיפה פתוחה בטעות.. ההורים שלי יודעים שבימים שאני לוקחת אותה לגן לוקח לי יותר זמן ובגלל שאתמול קצת לא הרגשתי טוב הם הציעו שיקחו אותה. אמרתי שלא צריך והכול בסדר ונראה..
והיום? הקטנה התעוררה ושיחקה במיטה בנחת. אני נשארתי לנמנם עוד קצת. ופתאום אבא שלי נכנס ופותח את הדלת ברוח סערה והולך אליה! מבלי לדפוק! אמרתי לו שידפוק בדלת ושזה מבהיל אותי ככה. הוא אפילו לא שם לב וחזרתי על זה כמה פעמים. ובכלל מזל שהייתי עם שמיכה כי אני ישנה עם קצר. הוא עושה את זה בתום לב אבל זה פשוט מכעיס! אחכ הרים את התינוקת ואמרתי לו אני תכף מארגנת אותה לגן לאן אתה לוקח אותה? הןא אמר שלסלון והלך לשחק איתה. התארגנתי שניה ויצאתי ואני רואה שהוא מחליף לה טיטול ואני ובעלי קבענו (מבלי להגיד אבל כן ליישם) שאנחנו רק מחליפים טיטול או הסבתות. והתעצבנתי ואמרתי לו "למה אתה מחליף אני רציתי לארגן אותה בעצמי".
בקיצור הוא עשה את כל זה בתום לב ורצון לעזור. אבל הרגשתי שנדחפים לי לפרטיות. במיוחד עם הכניסה לחדר. ועם זה שלא מעדכנים אותי שמחליפים לה. ועם זה שפשוט לוקחים אותה מבלי לשאול. נכון שזה מאהבה אבל עדיין אני צריכה את הפרטיות שלי. אולי זה הורמונים של הריון ואולי סתם כפיות טובה. אבל התחלתי את הבוקר רע. יודעת שכמראה מגזימה אבל אין לי חשק לעשות כלול וגם לא ללכת לעבודה. שמתי את הילדה בגן וחזרתי. והבית עכשיו ריק אז יש לי פרטיות. ומרגישה מגעיל כי ההורים באמת עוזרים מלא ועושים הכול מלב טוב. אז לקחת אני יכולה אבל לפחות לדבר ברוגע גם כשלא נעים לי??
ובבוקר אני בכל מקרה הפוכה. והלוואי כבר לעבור לדירה משלנו. ברור שגם פה יש יתרונות והרבה אבל לפעמים גם כשזה ממש קורה לעיתים רחוקות מרגישה חנוקה. וזה כל כך קשה להיות תלוי במישהו גם אם זה ההורים או להרגיש שאתה חייב.
פרקתי..
