מרגישה שאני לא מסוגלת לדבר איתו כבר. לא לראות אותו. לא לשמוע אותו.
אני עם ברזל ברצפה, חודש שמיני. יש קטעים שאני פשוט מותשת.
בשבת היה קשה בטירוף עם הבנות בזמן שהוא היה בתפילה... הקטנה קמה ממש מוקדם כמו תמיד, הגדולה עשתה "דווקא" בכל רגע נתון... הוא חזר אחרי ותיקין, עשה קידוש, ואז הוא אמר שהוא רוצה לעשות שמו"ת על הפרשה. אמרתי שאני ממש מעדיפה שלא, אני רוצה שיהיה עם הילדים כי איבדתי את זה. הוא אמר שיהיה איתם למרות שזה לא נראה ריאלי תוך כדי לימוד אבל אמרתי פסדר. מיד אחר כך זאת עשתה פיפי על הרצפה ויש טיטול קקי להחליף ואני מתעצבנת עליו שהוא בכלל לא קולט מה קורה סביבו ובסוף אני שוב פה עם הבנות לבד. אחר כך פשוט קבעתי עובדה והלכתי לישון. 40 דקות אחר כך הוא מעיר אותי ואומר "אני הולך לשיעור" ואני מתחננת אליו שלא ילך כי אני לא מצליחה לקלף את עצמי מהמיטה, פליז שיישאר עם הבנות הפעם.
הוא מפטיר ב"פסדר את לא חייבת לקום אבל אני חייב ללכת" ואני לא מצליחה להבין- הוא חדש בעסק? הוא לא יודע שאי אפשר להשאיר 2 זאטוטיות כמו שלנו לבד בלי השגחה? או שהן יעשו משהו מסוכן או שהן יהרסו את הבית. אז ברור שאני לא יכולה להמשיך לישון. הוא בשלו ופשוט יצא מהבית.
כל כך נפגעתי מהאדישות הזאת, כאילו.... אתה לא רואה שאני במצוקה אמיתית? מתי ביקשתי ממך להפסיד את השיעור הזה לאחרונה? גם כשקשה לי ואני סופרת את הדקות לפעמים שהוא יחזור הביתה אני מרגישה שזו מסירות הנפש שלי על התורה, ואני שמחה לעשות את זה. אבל הפעם לא הייתי מסוגלת. באמת.
הייתי פגועה ממנו כל השבת. ולא פתחנו את זה. עכשיו כשניסינו לדבר על זה אני פשוט יוצאת יותר פגועה כי הוא אמר "לפעמים זה לא באמת שאת מותשת". עכשיו, פעם באמת היה לנו דיון על זה שהרבה פעמים במהלך השבוע בעיקר אני חוזרת מעבודה ואין לי כח לתפקד אחר הצהריים עם הילדים. הוא הרגיש שזה לפעמים נובע מסתם עצלות ואז הוא לא באמת לוקח ברצינות כשאני באמת עייפה.. ובאמת הסכמתי איתו. היה לנו דיבור כנה ואמרתי שבאמת לפעמים אני יכולה יותר ומוותרת לעצמי. סיכמנו שאני אעשה השתדלות לא ליפול למקום כזה ולהתגבר, והעבודה שלו זה לתת בי אמון כשאני אומרת לו שבלב שלם אני ממש מותשת ולא יכולה עכשיו.
בשבת זו הייתה פעם כזאת. והוא עדיין בראש של "זה לא כזה אמין". הכי משפיל שיש.
כאילו אני צריכה להביא עו"ד להביא ראיות שמנטלית ופיזית הגעתי לקצה הפעם? פשוט התפוצצתי עליו עכשיו שאני לא מתכוונת להשפיל את עצמי בלשכנע אותו שבאמת הייתי זקוקה לו והרגשתי שהוא מתעלם מהצרכים שלי.
חשוב לי להגיד- הוא באמת בעל ששותף המון. זה לא שכל פעם אני מרגישה ככה. הוא אבא נהדר ובעל תומך אבל לעיתים אנחנו נכנסים להתחשבנות דבילית של מי עושה יותר ומי בא לקראת מי יותר או מי עייף יותר. ונמאס לי מזה. אני אומרת לו המון שאני מעריכה את כל מה שהוא עושה, וזה לא ברור מאליו. אבל פעם ב כשאני אומרת לו "בסיטואציה הזו לא הרגשתי שאתה רואה את הצורך שלי" מיד הוא "את בכלל לא מעריכה את מה שאני עושה" וזה מחרפן אותיייייייייייייי
כאילו בחייאת. אני לא משליכה מקרה בודד על הכל! וגם אני מקריבה המון שהוא ילך בערב לשיעור כזה או אחר, שבשבת הוא ילמד ואני אהיה עם הילדים.. אבל יש מקרים יוצאי דופן.
נמאס לי. אני כל כך כועסת ופגועה. מרגישה שתמיד הויכוחים שלנו לא מגיעים לפתרון אמיתי. ואין לי כח יותר. פשוט אין. לא רואה איך אני מסוגלת לצאת מהפלונטר הזה לפחות שבוע.
יצא ארוך סליחה...


)
