אני לא רוצה להתרגש מלראות מישהי שותה כוס מים. הנה, אמרתי את זה. כבר חודשיים שאני סוחב את הווידוי הזה בבטן, מאז הסצנה ההיא בשבאבניקים, אבל אולי הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן - לא גורי, מבוכה זה לא רומנטיקה.
גורי אלפי, בתפקידו כשלומי זקס השדכן החרדי, מתאר בעיניים בורקות איך בחור חרדי שיוצא לדייט לא מפסיק להתרגש מכל דבר בפגישה, ואילו את, מתיז אלפי בנחרצות כלפי הבחורה החילוניה, אף אחד לעולם לא יתרגש מאיך שאת שותה כוס מים. בום. מייק דרופ.
אבל האמת היא שכאב לי. כי הסיטואציה הזו שמתאר אלפי אולי טובה בשביל איזה משפט מחץ, לאיזו סצנה מסדרה, אבל המציאות הרבה פחות רומנטית.
כאב לי על כל אותן נועות ושירות ותהילות שהשקיעו, והלכו לדייט, וסיפרו על עצמן ושיתפו, אבל הבחור היה כל הזמן עסוק בלהתרגש מזה שהוא בדייט עם בחורה. לא איתה – עם נועה (או שירה או תהילה), אלא עם 'בחורה'. כזו שעד עכשיו הוא רק שמע עליה בסיפורים. אז היא יכולה לדבר, לשתף, אבל הוא? הוא לא שם. הוא עסוק בלהתרגש מהסיטואציה, מאיך שהיא שותה כוס מים.
כאב לי גם על שמעון (או גדי או דביר) שהוא באמת לא אשם בסיטואציה, הוא באמת רצה לבוא ולשמוע ולהכיר, אבל מה הוא יעשה שהוא מתרגש. מה הוא יעשה שהוא נבוך. שהפעם האחרונה שהוא דיבר עם בחורה שהיא לא אחותו הייתה לפני חמש-עשרה שנה כשאחת הבנות שירות עשתה עליהם בייבי-סיטר.
כאב לי כי הייתי שם. נכון, לא גדלתי בחברה חרדית, אבל כן גדלתי בחברה נפרדת לחלוטין. כן התרגשתי כשבגיל 21 ראיתי בפעם הראשונה בחורה שותה כוס מים.
זה היה דייט זוועתי. לא בגלל הבחורה עצמה, אלא פשוט בגלל שהיא הייתה בחורה. פשוט בגלל שהייתי נבוך. הייתי כל כך עסוק בלהיות נבוך מהסיטואציה, מעצמי, ממנה, מלהתרגש מדברים מטופשים כמו איך היא שותה כוס מים (אם אני זוכר נכון אפילו לא ישבנו איפשהו אלא סתם הסתובבנו, אבל הבנתם את הרעיון), כל כך עסוק בלנסות להיזכר בכל העצות של ידידיה ויאיר שפשוט לא הייתי מסוגל באמת להקשיב לה, באמת להיות איתה. (קשה לי להאמין שאת קוראת את זה, אבל בשביל הסיכוי הקטן שכן – אני באמת מתנצל על זה). כמו שאתם יכולים לנחש, לא היה דייט שני...
לקח לי די הרבה זמן וכמה וכמה דייטים ראשונים כדי באמת לשחרר, כדי באמת להצליח להיות נוכח בסיטואציה. יכול להיות שזה מחיר ששווה לשלם אותו, אני לא באמת מודע לכל ההשלכות ואני בכוונה לא רוצה להיכנס כרגע לכל הדיון על חברה נפרדת או מעורבת, אבל לפחות שנהיה מודעים לכך שיש מחיר. שנכיר בו, שניתן לו מקום. שלא נעטוף אותו באיזו מסיכה זולה של רומנטיקה.
עולם הדייטים הוא מספיק מאתגר גם ככה, לא צריך גם לקדש את המבוכה ולהפוך אותה לאידיאל
קרדיט: אריאל פייגלין.
גורי אלפי, בתפקידו כשלומי זקס השדכן החרדי, מתאר בעיניים בורקות איך בחור חרדי שיוצא לדייט לא מפסיק להתרגש מכל דבר בפגישה, ואילו את, מתיז אלפי בנחרצות כלפי הבחורה החילוניה, אף אחד לעולם לא יתרגש מאיך שאת שותה כוס מים. בום. מייק דרופ.
אבל האמת היא שכאב לי. כי הסיטואציה הזו שמתאר אלפי אולי טובה בשביל איזה משפט מחץ, לאיזו סצנה מסדרה, אבל המציאות הרבה פחות רומנטית.
כאב לי על כל אותן נועות ושירות ותהילות שהשקיעו, והלכו לדייט, וסיפרו על עצמן ושיתפו, אבל הבחור היה כל הזמן עסוק בלהתרגש מזה שהוא בדייט עם בחורה. לא איתה – עם נועה (או שירה או תהילה), אלא עם 'בחורה'. כזו שעד עכשיו הוא רק שמע עליה בסיפורים. אז היא יכולה לדבר, לשתף, אבל הוא? הוא לא שם. הוא עסוק בלהתרגש מהסיטואציה, מאיך שהיא שותה כוס מים.
כאב לי גם על שמעון (או גדי או דביר) שהוא באמת לא אשם בסיטואציה, הוא באמת רצה לבוא ולשמוע ולהכיר, אבל מה הוא יעשה שהוא מתרגש. מה הוא יעשה שהוא נבוך. שהפעם האחרונה שהוא דיבר עם בחורה שהיא לא אחותו הייתה לפני חמש-עשרה שנה כשאחת הבנות שירות עשתה עליהם בייבי-סיטר.
כאב לי כי הייתי שם. נכון, לא גדלתי בחברה חרדית, אבל כן גדלתי בחברה נפרדת לחלוטין. כן התרגשתי כשבגיל 21 ראיתי בפעם הראשונה בחורה שותה כוס מים.
זה היה דייט זוועתי. לא בגלל הבחורה עצמה, אלא פשוט בגלל שהיא הייתה בחורה. פשוט בגלל שהייתי נבוך. הייתי כל כך עסוק בלהיות נבוך מהסיטואציה, מעצמי, ממנה, מלהתרגש מדברים מטופשים כמו איך היא שותה כוס מים (אם אני זוכר נכון אפילו לא ישבנו איפשהו אלא סתם הסתובבנו, אבל הבנתם את הרעיון), כל כך עסוק בלנסות להיזכר בכל העצות של ידידיה ויאיר שפשוט לא הייתי מסוגל באמת להקשיב לה, באמת להיות איתה. (קשה לי להאמין שאת קוראת את זה, אבל בשביל הסיכוי הקטן שכן – אני באמת מתנצל על זה). כמו שאתם יכולים לנחש, לא היה דייט שני...
לקח לי די הרבה זמן וכמה וכמה דייטים ראשונים כדי באמת לשחרר, כדי באמת להצליח להיות נוכח בסיטואציה. יכול להיות שזה מחיר ששווה לשלם אותו, אני לא באמת מודע לכל ההשלכות ואני בכוונה לא רוצה להיכנס כרגע לכל הדיון על חברה נפרדת או מעורבת, אבל לפחות שנהיה מודעים לכך שיש מחיר. שנכיר בו, שניתן לו מקום. שלא נעטוף אותו באיזו מסיכה זולה של רומנטיקה.
עולם הדייטים הוא מספיק מאתגר גם ככה, לא צריך גם לקדש את המבוכה ולהפוך אותה לאידיאל
קרדיט: אריאל פייגלין.
