אם היה לך חיבור נפשי ועמוק עם כל נשמה שאת פוגשת בחייך, זה לא היה מוביל אותך לקיצוניות?
בעיניי זה טוב שאנחנו מתקדמים הלאה בחיים. התרחקות בעיניי היא ברכה שמקילה על העומס הנפשי שלנו.
גם הבנות שלמדתי איתן בכיתה ביסודי הם סוג של נשמה בגוף זר - ואולי אפילו גם מהאופלנה - כי כל אחת מאיתנו המשיכה בדרכה, אין קשר יומיומי ורציף. ואלו נשמות שפגשתי על בסיס יומיומי!
שמעתי לאחרונה על תסמונת שנקראת היפרתימזיה, שזה אנשים שזוכרים מה קרה כל יום בחייהם לפרטי פרטים כאילו זה קרה אתמול. והקטע הוא שרובם סובלים מבעיות פסיכולוגיות - תחשבי שאת חווה כל פרידה שלך כל יום מחדש, כאילו זה טרי טרי. אין שם משמעות של זמן מרפא.
אנחנו כן מאמינים שכל ישראל אחים, הקשר שלך לאותו אדם לא דומה לקשר עם איזה ברזילאי או יווני או הודי, נכון? אבל לרצות שכל מי שיצאתי איתו יישאר קשר ברמה של חבר קרוב - זה נראה לי יותר מידי להתמודד עימו.
מה כולל בעינייך "להיות חברים בטוב"?