רואה מסביבי כמה עזרה אחרות מקבלות מהמשפחה ובפרט מאמא ומתפוצצת מקנאה. לי אין כלום.
אחרי הלידה הראשונה באה לכמה ימים וסבלה מכל רגע (בכתה לי), אבל בסוף היה לה קשה לנסוע אז חשבתי שמצטערת שככה עשתה פרצופים ושממש תתגעגע. שלחתי לה מלא מלא תמונות כל הזמן, דיברתי איתה מלא והכל היה כביכול בסדר (אנחנו לא מתראים המון מטעמי מרחק עצום ועם הקורונה בכלל, אז הכל היה בוואצאפ, אבל זה היה בערך פי אלף ממה שהיה לפני). אפילו הרגשתי שמאוד התקרבנו בתקופה ההיא. כאילו סלחתי לה על כל מיני דברים בילדות שלא חשבתי שאסלח להם. לא שיש להם הצדקה בעיניי גם היום, אבל קצת יותר רואה איך היא הגיעה למצב הזה, גם אם זה לא ממש מוצדק בעיניי.
לידה שניה היא ביקשה לבוא, אמרה לי שממש רוצה. חשבתי שבסדר, כבר יודעת למה לצפות ואם היא רוצה אז למה לא.
היה נורא. היא בקושי עזרה לי ואפילו הפריעה. היא ממש סבלה כאן, עשתה לי פרצופים וספרה את הימים. התחילה לבכות לי כאן (לבכות עם דמעות) שקשה לה ורע לה ורוצה לחזור הביתה יום אחרי שחזרנו מהבית חולים עם התינוק! כאילו זה מה שהייתי צריכה לשמוע.
גם אני כבר חיכיתי שתלך אחרי הסיפור הזה.
ומאז ... לא כזה בא לי לשתף אותה בכלום. ממש נפגעתי מהיחס.
הודעות שהיא שולחת אני עונה בלאקוניות, בקושי שולחת תמונות. כי כאילו הכל מרגיש לי נורא לא אמיתי מצידה. היא אומרת שהיא מתגעגעת אבל רק רצתה לברוח מכאן...
השיא מבחינתי היה לפני כמה ימים כשאמרתי לה שכולנו חולים ונורא קשה לנו. היא אמרה לי שממש עצוב לה לשמוע וחבל לה שהיא לא כאן לעזור.... הרגיש לי שיא הצביעות. הרי היא הייתה כאן ולא רק שלא עזרה אלא גם ממש ספרה את הימים ורצתה ללכת כבר.
אני נורא כועסת עליה מאז. כאילו הרגשתי שהתקדמנו לאנשהו לקראת קשר בריא יותר והיא חירבה את הכל כי לא יכלה לעשות טיפת מאמץ מבחינתה (או לפחות לשתוק לגבי זה ולא ליפול עליי ככה וממש לבכות לי כמה ימים אחרי לידה).
וכל פעם שאומרת לי שמתגעגעת ורוצה לבוא ושאשלח תמונות זה מרגיש לי שיא הצביעות ולא בא לי לשתף אותה בכלום.
ומנגד רואה חברות סביבי שהאמהות שלהן עושות שמיניות באוויר (באמת) כדי לעזור להם וקצת לבלות זמן עם הנכדים וכולי קנאה.
לאמא שלי יש גם יכולת פיזית וגם כלכלית וגם זמן ומה לא. פשוט לא אכפת לה.
ברור שבלידה הבאה אגיד לה מפורשות לא לבוא גם אם היא ממש תבקש. גם אם היא תיעלב. אין מה לעשות, אני חושבת שהבריאות הנפשית שלי אחרי לידה יותר חשובה והיא סתם הקשתה עליי במקום לעזור. ממש הצטערתי שבאה הפעם כי היא רק הוסיפה לי עוד מועקה והרגשה רעה אחרי הלידה, כשגם ככה הכל רגיש.
יש אמהות שאוהבות את הילדים שלהם ורוצות לעזור ולהיות מעורבות בחיים שלהם. אמא שלי לא כזו. רק רוצה לראות תמונות מרחוק ולעשות פוצי מוצי (מרחוק) ולצקצק בלשון ולהגיד חבל שאנחנו לא גרות קרוב, כי ככה היא מרגישה טוב עם עצמה ותכלס לא עוזרת בכלום באמת גם כשבאמת הייתה כאן ויכלה לעזור.
אחרי הלידה הראשונה באה לכמה ימים וסבלה מכל רגע (בכתה לי), אבל בסוף היה לה קשה לנסוע אז חשבתי שמצטערת שככה עשתה פרצופים ושממש תתגעגע. שלחתי לה מלא מלא תמונות כל הזמן, דיברתי איתה מלא והכל היה כביכול בסדר (אנחנו לא מתראים המון מטעמי מרחק עצום ועם הקורונה בכלל, אז הכל היה בוואצאפ, אבל זה היה בערך פי אלף ממה שהיה לפני). אפילו הרגשתי שמאוד התקרבנו בתקופה ההיא. כאילו סלחתי לה על כל מיני דברים בילדות שלא חשבתי שאסלח להם. לא שיש להם הצדקה בעיניי גם היום, אבל קצת יותר רואה איך היא הגיעה למצב הזה, גם אם זה לא ממש מוצדק בעיניי.
לידה שניה היא ביקשה לבוא, אמרה לי שממש רוצה. חשבתי שבסדר, כבר יודעת למה לצפות ואם היא רוצה אז למה לא.
היה נורא. היא בקושי עזרה לי ואפילו הפריעה. היא ממש סבלה כאן, עשתה לי פרצופים וספרה את הימים. התחילה לבכות לי כאן (לבכות עם דמעות) שקשה לה ורע לה ורוצה לחזור הביתה יום אחרי שחזרנו מהבית חולים עם התינוק! כאילו זה מה שהייתי צריכה לשמוע.
גם אני כבר חיכיתי שתלך אחרי הסיפור הזה.
ומאז ... לא כזה בא לי לשתף אותה בכלום. ממש נפגעתי מהיחס.
הודעות שהיא שולחת אני עונה בלאקוניות, בקושי שולחת תמונות. כי כאילו הכל מרגיש לי נורא לא אמיתי מצידה. היא אומרת שהיא מתגעגעת אבל רק רצתה לברוח מכאן...
השיא מבחינתי היה לפני כמה ימים כשאמרתי לה שכולנו חולים ונורא קשה לנו. היא אמרה לי שממש עצוב לה לשמוע וחבל לה שהיא לא כאן לעזור.... הרגיש לי שיא הצביעות. הרי היא הייתה כאן ולא רק שלא עזרה אלא גם ממש ספרה את הימים ורצתה ללכת כבר.
אני נורא כועסת עליה מאז. כאילו הרגשתי שהתקדמנו לאנשהו לקראת קשר בריא יותר והיא חירבה את הכל כי לא יכלה לעשות טיפת מאמץ מבחינתה (או לפחות לשתוק לגבי זה ולא ליפול עליי ככה וממש לבכות לי כמה ימים אחרי לידה).
וכל פעם שאומרת לי שמתגעגעת ורוצה לבוא ושאשלח תמונות זה מרגיש לי שיא הצביעות ולא בא לי לשתף אותה בכלום.
ומנגד רואה חברות סביבי שהאמהות שלהן עושות שמיניות באוויר (באמת) כדי לעזור להם וקצת לבלות זמן עם הנכדים וכולי קנאה.
לאמא שלי יש גם יכולת פיזית וגם כלכלית וגם זמן ומה לא. פשוט לא אכפת לה.
ברור שבלידה הבאה אגיד לה מפורשות לא לבוא גם אם היא ממש תבקש. גם אם היא תיעלב. אין מה לעשות, אני חושבת שהבריאות הנפשית שלי אחרי לידה יותר חשובה והיא סתם הקשתה עליי במקום לעזור. ממש הצטערתי שבאה הפעם כי היא רק הוסיפה לי עוד מועקה והרגשה רעה אחרי הלידה, כשגם ככה הכל רגיש.
יש אמהות שאוהבות את הילדים שלהם ורוצות לעזור ולהיות מעורבות בחיים שלהם. אמא שלי לא כזו. רק רוצה לראות תמונות מרחוק ולעשות פוצי מוצי (מרחוק) ולצקצק בלשון ולהגיד חבל שאנחנו לא גרות קרוב, כי ככה היא מרגישה טוב עם עצמה ותכלס לא עוזרת בכלום באמת גם כשבאמת הייתה כאן ויכלה לעזור.
