אם לא תשאל - איך תדע...?

זה הדבר הכי טוב שיש.

להיפך מי שמפחד לשאול הוא כבר לא מאמין במידה מסויימת. כי אם אתה מאמין אתה לא מפחד לשאול.

וזה טבעי גם לפחד. לא כולם ישר מגיעים לדרגה הכי גבוה של האמונה.

וביחס לשאלה עצמה -

באמת אנחנו לא מהללים את הקב"ה בגלל מי שהוא.

אנחנו מהללים את הקב"ה בגלל מי שהוא בשבילנו.

עצם זה שהוא מקור כל הברכות שפוגשות אותנו.

אנחנו לא מביעים  לקב"ה הערכה כללית אובייקטיבית ביחס למי שהוא בעצמו

אנחנו מביעים הערכה כלפיו ביחס למה שאנחנו מקבלים ממנו

אבל לא רציתי שיאכלו סרטים בפורום על השאלה חח

בכל אופן, לגבי התשובה אתה בטוח שזה ככה? 

כי לפי מה שאני מבין כל העסק ביהדות זה הערצה לקב"ה ויראה ממנו בגלל הגדלות שלו.

התפילה עצמה עשוייה מברכות ויש חיוב לומר 100 ברכות כל יום.

הברכות הם מביעות יחס סובייקטיבי כלפי הקב"ה.

אסור לומר ברכה שלא מרגישים משהו לפני/אחרי.

אחרת הייתי יכול סתם לברך בורא פרי העץ גם אם אני לא אוכל תפוח.

וכל כך מעריצים אותו

ואגב, נזכרתי במשל מלך הודו שמופיע בתחילת ספר הכוזרי שזה כנראה ההשראה שלי למה שאמרתי.

אתה מכיר את המשל?

אם אני אתחיל להסביר זה יקטע את הדיון ואת קו המחשבה שלי.. (וזה קורה בקלות )

כן, מכיר את המשל...

אז בוא נלך עם המשל, נניח שיש מלך שהרבה יותר חזק וחכם ממך ואתה חייב להישמע אליו כי הוא יכול הכל

אז אתה באמת עושה כל מה שהוא אומר.. אבל נניח שהוא נולד ככה ולכן הוא שולט עליך, למה שתעריץ אותו?

הוא מאיר עלי עם השמש הגדולה שלו

הוא שם לי ירח וכובים בלילה

הוא ברא עולם שאני יכול לחיות בו

הוא נתן לי חוקים ומשפטים טובים בתורתו

הוא מקור כל הברכות שלי...

איך אני לא אוכל להלל אותו?

לגבי השאלה שלך..

סתם נזרוק סיבה, כי אותו אדם עם חיים דפוקים ולא זורח לו כלום

ואומר "וואלה לא ביקשתי ממנו שיברא אותי, תודה אבל לא תודה"

והתפיסה יהודית היא תפיסה מאוד מאוד קיצונית ביחס להודאה לקב"ה.

כל אחד יש על מה להודות לקב"ה והוא רק צריך לגלות על מה.

עצם זה שהקב"ה מנהיג את עולמו זה כבר נותן צורך להודאה שלנו כלפיו.

עצם זה שאני אוכל תפוח זה פלא עצום!

בגלל שיש לנו כהות ביחס לכך אז אנחנו לא מהללים את הקב"ה מספיק.

התפיסה הזאת מוצגת במסילת ישרים -

"ואמנם, מה שיוכל להגביר ההתעוררות הזה הוא ההסתכלות ברוב הטובות, שהקדוש ברוך הוא עושה עם האדם בכל עת ובכל שעה, והנפלאות הגדולות שעושה עמו מעת הלידה עד היום האחרון, כי כל מה שירבה להסתכל ולהתבונן בדברים אלה, הנה ירבה להכיר לעצמו חובה רבה אל האל המטיב לו, ויהיו אלה אמצעים לשלא יתעצל ויתרפה מעבודתו. כי הרי הואיל ואינו יכול ודאי לגמול לו טובתו יתברך, לפחות יודה לשמו ויקיים מצותיו.

והנה אין לך אדם באיזה מצב שימצא, אם עני ואם עשיר, אם בריא ואם חולה, שלא יראה נפלאות וטובות רבות במצבו. כי העשיר והבריא כבר הוא חייב לו יתברך על עושרו ועל בריאותו. העני חייב לו שאפילו בעוניו ממציא לו פרנסתו דרך נס ופלא ואינו מניחו למות ברעב. החולה על שמחזיקו בכובד חוליו ומכותיו ואינו מניחו לרדת שחת, וכן כל כיוצא בזה, עד שאין לך אדם שלא יכיר עצמו חייב לבוראו. ובהסתכלו בטובות אלה שהוא מקבל ממנו, ודאי שיתעורר להזדרז לעבודתו, כמו שכתבתי למעלה, כל שכן אם יתבונן היות כל טובו תלוי בידו יתברך, ומה שמצטרך לו ומה שמוכרח אליו, ממנו יתברך הוא, ולא מאחר, אשר על כן ודאי שלא יתעצל מעבוד עבודתו יתברך ולא יחסר לו מה שהוא מוכרח אליו."

(פרק ח)

וגם את זה אתה לא חייב ;)

בריאת האדם ללא שאילה ממנו היא שאלה אתית באמת מעניינת..

ההנחת יסוד לפי התפיסה היהודית היא שהקב"ה הכי טוב והכי מוסרי.

על בסיס הנחת יסוד זאת (גם אם היא לא מובנת) בונים את שאר הטענות.

אנחנו מברכים את הקב"ה לא על היחס האישי שלו כלפי ספציפית אלא על עצם הנהגת עולמו.

הראייה של מי שמברך ברכה היא ראייה כללית שרואה את עצמו כחלק מהאומה הישראלית והבריאה בכללה.

יט - אָמַר הֶחָבֵר: אִלּוּ הָיוּ אוֹמְרִים לְךָ כִּי מֶלֶךְ הֹדּוּ אִישׁ חֶסֶד רָאוּי לְרוֹמְמוֹ וְלָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמוֹ וּלְסַפֵּר מַעֲשָׂיו בְּמַה שֶּׁיַּגִּיעַ אֵלֶיךָ מִצֶּדֶק אַנְשֵׁי אַרְצוֹ וּמִדּוֹתָם הַטּוֹבוֹת, וְשֶׁמַּשָּׂאָם וּמַתָּנָם בֶּאֱמוּנָה, הֶהָיִיתָ חַיָּב בָּזֶה.

כ - אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ הָיִיתִי חַיָּב בּוֹ, וַאֲנִי מְסֻפָּק אִם צֶדֶק אַנְשֵׁי הֹדּוּ מֵעַצְמָם וְאֵין לָהֶם מֶלֶךְ, אוֹ צִדְקָתָם מֵחֲמַת מַלְכָּם, אוֹ אִם מִשְּׁנֵי הַפָּנִים יָחַד.

כא - אָמַר הֶחָבֵר: וְאִם הָיוּ בָאִים אֵלֶיךָ שְׁלוּחָיו בִּתְשׁוּרוֹת הֻדִּיּוֹת, אֵינְךָ מִסְתַּפֵּק שֶׁאֵינָם נִמְצָאִים אֶלָּא בְאֶרֶץ הֹדּוּ בְּאַרְמְנוֹת הַמְּלָכִים, בִּכְתָב מְפֻרְסָם שֶׁהוּא מֵאִתּוֹ, וְעִמּוֹ רְפוּאוֹת שֶׁהֵן רוֹפְאוֹת אוֹתְךָ מֵחָלְיְךָ, וְשׁוֹמְרוֹת עָלֶיךָ בְּרִיאוּתְךָ, וְסַמֵּי הַמָּוֶת לְשׂוֹנְאֶיךָ וְהַנִּלְחָמִים בְּךָ, שֶׁאַתָּה יוֹצֵא לָהֶם בָּהֶם וּמֵמִית אוֹתָם מִבְּלִי כְלֵי מִלְחָמָה, הֶהָיִיתָ חַיָּב לִהְיוֹת סָר אֶל מִשְׁמַעְתּוֹ וְאֶל עֲבוֹדָתוֹ.

כב - אָמַר הַכּוּזָרִי: כֶּן-הוּא, וְהָיָה הַסָּפֵק הָרִאשׁוֹן סָר מִמֶּנִּי אִם יֵשׁ לְאַנְשֵׁי הֹדּוּ מֶלֶךְ אִם לֹא, וְהָיִיתִי אָז מַאֲמִין שֶׁמַּלְכוּתוֹ וּדְבָרוֹ נוֹגְעִים אֵלָי.

כג - אָמַר הֶחָבֵר: וְאִם יִשְׁאָלְךָ הַשּׁוֹאֵל עָלָיו בְּמַה תְּתָאֵר אוֹתוֹ.

כד - אָמַר הַכּוּזָרִי: בִּתְאָרִים אֲשֶׁר הִתְבָּרְרוּ אֶצְלִי לָעָיִן, וַאֲחַבֵּר אֲלֵיהֶם אֲשֶׁר הָיוּ סָפֵק אֶצְלִי וְהִתְבָּרְרוּ בְאֵלֶּה הָאַחֲרוֹנִים.

כה - אָמַר הֶחָבֵר: עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה הֲשִׁיבוֹתִיךָ כַאֲשֶׁר שְׁאִלְתַּנִי. וְכֵן פָּתַח משֶׁה לְדַבֵּר עִם פַּרְעֹה כְּשֶׁאָמַר לוֹ: אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְפֻרְסָם אֵצֶל הָאֻמּוֹת, וְכִי הִתְחַבֵּר אֲלֵיהֶם דְּבַר הָאֱלֹהִים וְהִנְהִיג אוֹתָם וְעָשָׂה לָהֶם נִפְלָאוֹת, וְלֹא אָמַר: אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ. וְלֹא: בּוֹרְאִי וּבוֹרַאֲךָ, וְכֵן פָּתַח אֱלֹהִים דְּבָרָיו אֶל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל: "אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", וְלֹא אָמַר: "אֲנִי בּוֹרֵא הָעוֹלָם וּבוֹרַאֲכֶם". וְכֵן פָּתַחְתִּי לְךָ מֶלֶךְ הַכּוּזָר כַּאֲשֶׁר שְׁאִלְתַּנִי עַל אֱמוּנָתִי, הֲשִׁיבוֹתִיךָ מַה שֶּׁאֲנִי חַיָּב בּוֹ וְחַיָּבִין בּוֹ כָל קְהַל יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִתְבָּרֵר אֶצְלָם הַמַּעֲמָד הַהוֹא בִּרְאוּת עֵינֵיהֶם וְאַחַר כֵּן הַקַּבָּלָה הַנִּמְשֶׁכֶת שֶׁהִיא כְמַרְאֵה הָעָיִן:

כו - אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אֲנִי רוֹאֶה שֶׁתּוֹרַתְכֶם אֵינָה נְתוּנָה כִּי אִם לָכֶם.

כז - אָמַר הֶחָבֵר: כֶּן-הוּא, וְכָל הַנִּלְוָה אֵלֵינוּ מִן הָאֻמּוֹת בִּפְרָט יַגִּיעֵהוּ מִן הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵיטִיב הַבּוֹרֵא אֵלֵינוּ, אַךְ לֹא יִהְיֶה שָׁוֶה עִמָּנוּ. וְאִלּוּ הָיָה חִיּוּב הַתּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁבְּרָאָנוּ הָיָה שָׁוֶה בָּהּ הַלָּבָן וְהַשָּׁחוֹר, כִּי הַכֹּל בְּרִיאוֹתָיו. אַךְ הַתּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִתְחַבְּרוּת כְּבוֹדוֹ אֵלֵינוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ נִקְרָאִים הַסְּגֻלָּה מִבְּנֵי אָדָם.

היחס כלפי הקב"ה הוא סובייקטיבי.

אין לנו עניין במלך גדול ככל שיהיה שמנותק מאיתנו.

עצם זה שהוא המלך שלנו והוא מנהיג אותנו זה מקור השייכות שלנו אליו

להתייעץ אני מבין, מודל לחיקוי - סבבה...

אבל למה לכבד?  נכון שבני אדם נוטים להעריץ שלמות, אבל מצד השכל איפה ההיגיון.

הרי גם הקב"ה בעצמו אומר "אל יתהלל עשיר בעושרו וכו'"  ואפילו "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך"

משמע אין מה להתהלל במשהו שלא אתה עשית אלא הביאו לך

ולא אמרתי שזה רע,

שאלתי למה ההערצה אליו בעקבות המעלות שיש בו.   או שאני טועה ולא על זה מעריצים אותו

אבל פתאום זה מרגיש לי כמו המקרים האלה של עובד מול הבוס שבמקרה התקדם בחברה

ואתה אמור לעשות כל מה שהוא יגיד כדי שיתן את המשכורת כי מה לעשות אתה כפוף אליו...

ככה זה אמור להרגיש?

אז העניין הוא רק להקשיב לו כי אני מעוניין בטובות שהוא מספק לי?

זאת אומרת, זה לא מישהו שבא מבחוץ ומצא אותך חולה ומרפא אותך..

הוא אחראי על כל המתרחש מטוב ועד רע

גם אתה שאלת יפה, ותשובתך בצידך: - צעירים מעל עשרים

ואילו מידות טובות יש לקב"ה (...). הוא רצה להזדהות איתנו ולתת לנו תחושה טובה שלא רק אנחנו בתוך הקלחת הזאת של החטא ועונשו.

הצדיקות שלו היא לא באמת שלו. הוא קיבל אותה ממישהו אחר.

(בין אם זה ההורים, המחנכים, הטבע הגופני שלו, ובין אם ישירות כמתנה מה')

אז זה יפה שהוא צדיק, אבל הערכה מגיעה על משהו שהוא שלך- שהוא חלק ממך.

אצל הקב"ה הצדיקות שלו היא באמת שלו.

הקב"ה הוא המקור של הצדיקות. עכשיו החכמה היא ללמוד להידמות לו, לא להעתיק ממנו במבחן בלי שום לימוד פנימי-מנטלי.

למרות שאנחנו אומרים את זה ביחס לבני אדם , ויכולים להיות מלאכים שהם יותר גדולים מבני אדם. אבל אנחנו שואפים להתעלות גם מעליהם. ואנו עושים זאת בעזרת המאמץ. יוצא שהמאמץ כשלעצמו אין לו דבר טוב אלא ההתעלות שהוא מביא.

ראה במשלי המגיד מדובנא על הפרשה (וירא) שעסק בנקודה זו ממש (יותר ביחס לסתם צדיק, אבל ניתן להבין מכאן קצת להקב"ה). ועכשיו אומר דבר קצת סותר (והדברים נאמר בלי חיקור הדין בעומק, אז ראוי כמעט ולמוחקם) - לא קרב זה אל זה, אדם ואלקים.

בס"ד

אבל בלי קשר הקב"ה המושלם, הכרח המציאות וכו'.

בכללי יש שיעמידו חובה ערכית לעבוד אותו על הכרת הטוב. ואם ככה השאלה מעיקרא ליתא.

אבל מסתבר לומר שהוא המקור הנורמטיבי להכל, אם ככה אז ממילא תקלע אחרת לרגרסיה וכו' ותצטרך לעצור. אלוקים נשמע אחלה נק' עצירה שלא זוקקת נק' עצירה אחרת או רדוקציה על מוסר. וגם המוסר מאלוקים (מסתבר ולכל הפחות הציווי).

אבל אני חושב שמה שאתה שואל טמון קשור מאוד גם לשלמות והשתלמות, אבל אני פחות מונח בנושא הזה חזק. אז לכן לא התייחסתי לכך בפועל בתשובה.

יש להם מעסיק, והוא האחראי הבלעדי על השכר שלהם. 

כמו כן אני לא נותן טיפים לרופא, לקופאית, למוסכניק, לרואה החשבון, לחשמלאי... מה שהם אומרים לי שאני צריך לשלם על השירות/מוצר, זה מה שאני משלם.

כמובן שבתור מלצר הכי נחמד זזה לקבל טיפ.

אבל אם נחשוב בהיגיון, לא מספיק שאני משלם על האירוע\מסעדה שגם ככה כיום לא מאוד זולים, אני עוד צריך להוסיף כסף לבחור הנחמד שזו העבודה שלו? 

לא בקטע מזלזל ש"העבודה שלו זה לשרת אותי" אלא אשכרה, זו העבודה, לבוא-לקחת-להביא, על מה להוסיף כסף? שהוא גם מחייך? מצידי שלא יחייך חחח

אז כן

בשליחים לא יצא לי להיעזר אז לא בדקתי 

זה בפירוש לא המצב הרגיל, בטח לא במקומות גדולים ומסודרים. לפני הרבה שנים זה היה המצב, אבל מאז עברו חוקים שהסדירו את הנושא. 

רק אם יכפו עלי, או יגרמו לסיטואציה שבה אעדיף לרחם על האומללים ולתת להם קבצנות טיפים.

רק כי זה עניין של מקובלות, לא שבאמת בא לי לשלם מעבר לעלות הגבוהה גם ככה באופן יחסי

מפרגנת להם

עבודה קשה

אבל זה לא קורה אצלי הרבה מסעדות/ שליחויות של אוכל 

כשזה מתאים

למטפלת פרטית הייתי מוסיפה לפני חגים

מעדיפה לקנות בחנות קרובה לבית גם אם זה יותר יקר

כדי לפרנס מקומיים

מפרגנת לנהגי מוניות את הסכום בלי מיקוח (לא קורה הרבה מוניות)

לא כי אני מרגיש אחריות כלכלית עליהם, אלא כי זו עבודה שוחקת, עם בוס מעצבן והרבה לחץ מסביב, וזה שלב בחיים בדר"כ, וזה משמח אותם מאוד, ולא דורש ממני הרבה.

אני גם לא יוצא למסעדות אז זה בעיקר בחתונות.

בחתונות אם דאגו לי במיוחד.

לשליחים לא 

במסעדות כן (מקומות עם הגשה לשולחן)

אישית חשוב לי שלא יצא סטיגמה על דוסים (או יותר נכון דוסיות) שהם קמצנים.

פיצריות ציפס וכו אז לא.

שליחים לא יצא לי.

אפילו תוך גדי

 הספונג'ה.......וכי קלות כל אלו בעיניך?!

לולאי השיעור שלו הקשבתי היום, לא הייתי עושה כל זאת. או שהייתי עושה

זאת באיטיות, בחוסר חשק, בלשוטט מחשבתית בכל מיני מקומות , העיקר לא

כאן, ליד הכיור, השיש....

השיעורים שלו עוזרים לי לעשות מה (מה לעשות, אני מודה ומתוודה) - שאיני

אוהבת... זה לא נשמע מכובד כל כך,  לערבב צלחות ותרסיס לניקוי חלונות

עם דעת  וחכמה כל כך נפלאות, אבל זמני לא כל כך פנוי,  Young man.......

א

אני לא טיפוס שלומד ללא הרף, הלוואי. אבל, כשלא נמצאים

במסגרת תורנית איזושהי,  אז בלי לשמוע משהו תורני, אני

מרגישה שהופכת יותר ויותר לבורה ועמת הארץ. 

הלוואי והייתי מקשיבה לרב לוי

ודומיו - יותר.  הרבה יותר. וחוצמזה...זה כיף!!

ברור עם זאת, שיש אנשים הרבה יותר עסוקים

ממני. עובדים המון שעות, לומדים, פעילים....

אגב, השיעורים של הרב לוי נמסרים

לציבור של בעלי תשובה, או אנשים

שמתעניינים....ובכל זאת, הם עמוקים,

מלאי מחשבה, משהו!!

א גיט ווך!

לילמנוחה!

הייתי שומע הרבה, מתישהו הגעתי למחסום השיעורים בתשלום... 

אין לי את האפשרות.   אבל נהנתי מאד 

גם את הצד המוזיקלי של הרב, בנוסף לכל שיעורי התורה המדהימים שלו ופרשה ב4 שהפכה מזמן ל10, 20 ויותר חחח

למי שלא מכיר, אני מדבר על זה: קישור

שלא אכשיל מישהו חס ושלום

בהחלט היתה משכיחה לי את האבל. 

אני מתארת לעצמי שהכל זה שירי אמונה וכד'. נכון?

זה כל כך לא הולך עם הרב לוי השכלתן כל כך....

הוא ממש נפלא. וגם צדיק אני חושבת. לפי התשובות שלו כששואלים אותו.

שאלתי אותו על משהו מזעזע שהזכיר בשיעוריו על הכוזרי, והוא ענה:

אנחנו לא שופטים אף אחד.

מדהים. תודה!

תודה!!!

אבל השיעורים הארוכים שלו (הכוזרי, הרמח"ל ) - זה לא "נחמד", כלומר, זה לא

מוגש כסיפור, כדיאלוג בינו לבין מישהו שמתנגד או לא מבין, זה על טהרת הקודש

ממש. כך זה מרגיש לי. כל כך בהיר, מסודר, חכם, עמוק, לא "עממי" בשום אופן!

לא יודעת אם הצלחתי להסביר את הכוונה שלי.

את מרגישה את הכובד של האחריות שיש בתוכן הזה. זה באמת מרגיש לפעמים כמו "קומה שנייה" של אמונה - כזו שלא מסתפקת רק ברגש, אלא דורשת מאיתנו מבנה שכלי ורוחני מאוד חזק כדי לעמוד מול סערות העולם. הסברת את עצמך מצוין! (בתקוה שהבנתי ;)

באמת קומה שניה, כי השיעורים

הארוכים והעמוקים האלה, פחות קלילים, יש להם (אני חושבת)

פחות מגמה להשפיע. ומבחינה אינטלקטואלית, הם באמת

מלאכת מחשבת. מעניקים סיפוק שכלי . הרגשה של איזה

מופלא, כמה עמוק.....

מבחינת להרגיש את כובד האחריות....הלוואי.

אולי מבחינה זו, דווקא השיעורים הקצרים

המחדדים נקודה מסויימת, יכולים (זמנית?)

להשפיע יותר.

עולים בזכרוני הסיפורים מזמן גירוש ספרד למשל, שדווקא

פשוטי העם, שעבדו את השם בתמימות ופשטות, החזיקו

מעמד מבחינה יהודית, יותר מהמשכילים למינהם (שגם

שמרו מצוות).

ואולי אני טועה.

זה כן משפיע. או מוטב לאמר, זה עוזר לאהוב את השם, לעשות אולי פחות מלומדה, יותר ברצינות, אולי...

מזכיר את זה כבדרך אגב. מאוד ממליצה להקשיב לו. 

הרב אורי שרקי

הרב מיכאל אברהם

הרב אליהו זיני

הרב שמואל אליהו

הרב גיא אלאלוף

יש הרבה על מי להמליץ אך מה שהלב חושק הזמן עושק.

הרב יגאל לוינשטיין

הרב שניאור אשכנזי

הרב צבי בן פורת

הרב אליהו מויאל (אם אני לא טועה)

כשיהיה זמן סוף סוף....

שיעורים על מצבי נפש  - הרב ד"ר הררי באתר "התבוננות"

הרב פנגר - על ירידות, נפילות וכו' וכו' בקול חי (מחשבים מסלול מחדש יום חמישי בלילה משעה 12 ועד 2 בלילה

וגם שיעורים קצרים מאוד וטיפים גם בקול חי וביוטיוב.

ממליץ עליהם חח
 

כדאי לשמוע

אם צרכי הילד מסופקים לו, בעיקר רגשית, הוא יהיה מאושר.

אז אני לא חושב שיש סטטיסטיקה קבועה.
 

אם הייתי צריך לנחש בכוח אז הייתי אומר או שזה דינמי ומשתנה כל הזמן בין המגזרים או שזה פחות או יותר אותו יחס של מאושרים/לא מאושרים אצל כל המגזרים (היהודים כמובן...)

השאלה הגדולה היא לאיפה הילד הזה הלך ברגע שהתבגרנו.

האם יש סביבה שמשמרת כמה שיותר את הילד בתוכנו גם כשהתבגרנו?

אבל לדעתי יש 2 מגזרים שעל פניו הרוב נשארים בהם: חילוני וחרדי

החילוני- כי זה לא באמת מגזר, זה פשוט חופש מוחלט אז הכל נכנס בקטגוריה, גם להיות חילוני ולשמור שבת, נניח.

והחרדי- כי זה חינוך נוקשה וקהילתיות חזקה שקשה לצאת ממנו. ולכן יש רוב שנשאר.

כמו תמיד, הדשא של השכן ירוק יותר ונראה לי שמכיוון שהמגזר הדתי תמיד באמצע והמינון של החופש והתורה משתנה מאדם לאדם, ממשפחה למשפחה וממקום למקום, קל לצאת ממנו לכל כיוון..

לילדים, אני חושבת שילדות מאושרת תלויה בהורים ובסביבה האנושית, לא קשור לרמה דתית או למגזר כלשהו. הדרך שההורים והסביבה מתווכים לילד את העולם וגם את המחויבויות שלו, היא זו שמשפיעה הכי הרבה על השמחה הפנימית.

לדוגמה, ילדה בגן משחקים. אפשר להיות הורה קשוח שלא מרשה לעלות על מתקנים גבוהים יותר, ואפשר להיות הורה קשוח שלא מאפשר מבחינת צניעות לנסות כל מיני פעלולים, ואפשר להיות הורה מאפשר שפשוט מוודא שהילדה בטוחה ושטוב לה, ושמתאפשר לה לנסות כל מה שהיא רוצה בגן משחקים. זה הכל