אני במיטה.
למען האמת כבר שעות.
הגוף לכוד בין השמיכות העייפות,
הנשמה לכודה בתוך הגוף המכורבל.
חשבתי שאולי, אם רק אפסיק לרגע! העולם יפסיק איתי...
יעצור מלהסתובב!
ייתן לי סיבה להשתנות...
כמה לא מפתיע,
שגם במיטה אני ממשיך לרוץ במעגלים.
לחשוב במעגלים.
זה מרגיש נצח,
חום הגוף כבר שולט בכל סנטימטר,
פתאום קר לצאת.
הגוף כבד
אבל הנשמה זועקת,
משתוקקת,
להשתחרר,
להיות במקום אחר.
ורידים פועמים.
דם כמו שמן מכונות משחיר, צמיגי, זורם בעל כורחו,
מתעקש בעל כורחו
לשמן מכונה ישנה,
חלודה,
חסרת משמעות.
אף פעם לא חשבתי שציוץ ציפורים, ורעש מכוניות חולפות יכול להיות כל כך צורם באוזניים...
אני נושם בכבדות,
עיניי הדואבות
מתחננות שבעיפעוף הבא משהו יהיה אחרת...
אבל הכי כואב - שכל זה בלי סיבה.
כאילו בחרתי להיות כמו חולה.
כאילו בחרתי בסבל הזה.
כאילו בחרתי להוציא לבטלה
עוד יום מהחיים.
ואני לא?


