מן הסתם יכתבו לי-מוכר..מוכר.. אבל זה לא!!!!
אני כבר לא יכולה!!!זהו!!!חזקתי כמו ילדה גדולה עד עכשיו אבל די!
רבתי עם אחותי על משו טיפשי היום אבל בעצם לא באמת רבנו על הדבר הספציפי הזה אלא על כל החיים שאנחנו ביחד..צברתי כעס של חצי שנה והיום זה התפוצץ..
אם זה היה כמו כל האחיות אז הייתי נותת לה שתי כאפות ונגמר הסיפור..אבל זה לא כ"כ פשוט..
היא ילדה רגישה והיא מתוסכלת..
היא מתוסכלת שאני עוזרת יותר, שאני לפעמים מצליחה יותר..
אוקי- אז אני מתאפקת ומשתדלת לא לכעוס יותר מדי אבל זה קשה!!!
אמא שלי יכולה לבקש ממנה פעם בשבוע לזרוק את הזבל והיא תתחיל להתעצבן שהיא עושה הכל ואני לא עושה כלום..
בסוף היא הולכת לחדר מעוצבנת ואני זורקת את הזבל.. זה לא שקשה לי שאני זורקת אותו.. קששה לי עם זה שכל הזמן אנחנו רבות כל הזמן!
ונכון עד עכשיו כמו ילדה בוגרת עמדתי בזה או שמסתבר שלא...
אוקי שיחקתי אותה בלתי פגיעה אבל אני לא.. נפגעתי.
וקשה לי להסביר את כל התסבוכת הזאת אבל יא קיימת..
וגם ההורים שלי כבר לא יודעים איך לתמודד עם המצב מעצבן..
ואני יודעת שזה נשמע שרק היא אשמה אבל גם אני לא מושלמת..
