היו ימים שקמתי למניין הראשון - נשארתי ללמוד אחרי התפילה - לקחתי את הילדים למעון - עברתי במכולת - תליתי כביסה (כי אישתי לא הרגישה טוב. זה לא תפקיד שלי) ובשמונה וחצי בבוקר ראיתי אנשים הולכים עם תפילין, פיהוק וסימנים מהכרית - והם כנראה בדרך לתפילה ואז אני בשוק כאילו כבר 12 בצהרים. ומכאן היום ממשיך באנרגיה כל היום עשיה וסיפוק.
אבל היום
ובהרבה ימים
זה לא ככה.
השעה 10 ועוד לא התחלתי את היום.
יש לי 20 דברים "בדחיפות ראשונה" שאני צריך לעשות. חלקם יומיומיים ושגרתיים, חלקם סתם התנקזו לימים האלו. ואני לא מצליח להתניע ולעשות כלום מכל זה.
חלק ממה שמכביד עלי להתחיל את היום הוא המחשבה שעוד לא התעוררתי. 'מה, רק בוקר, לא אמורים עכשיו לעשות דברים יעילים'.
לא יודע מה זה הדבר שאני צריך לסמן עליו וי כדי להרגיש שאני יכול להתחיל את היום. אני כן יודע שכשמגיעה שעה מסויימת בצהרים אז המחשבה מתחלפת ב-'כבר נגמר היום, עכשיו לא עושים דברים' ואני ממש תקוע עם החיים שלי.
למה העמסתי על עצמי כל כך?!
אבל יהיה בסדר בסוף, נכון? מה גם שביום שני אני אני מתחיל שיחות עם עובדת סוציאלית (אבל אני באמת מאמין שזה יעזור?)
אין לי כוח להתחיל לעשות רשימה עם סדר עדיפויות ולהבין מה מצבי.
אוף
זה לא היום שלי
וכאילו שהפריקה רק הורידה לי את מצב הרוח.



