אני חושבת שהשאלה שלך היא ממש חשובה. ואני חושבת שדווקא כנשים נשואות השאלה גדלה יותר.
כי אצל גברים, קודם כל יש להם מצוות שמקיפות אותם כל יום (ציצית, תפילין, 3 תפילות במניין, מצוות תלמוד תורה). ברור שגם להם יש עבודה בלקיים את הדברים, ולהכניס אותם לחיים, ולהיות מחוברים באמת לה' וכו'.
אבל אצל נשים - תיאורטית יכול לעבור יום שלם (או אפילו ימים שלמים) שאין שום מצווה שאנחנו *צריכות* לקיים. אז מה כן אמור לחבר אותנו לה'?
אז קודם כל, אני מצטרפת לכל מי שכבר כתבו על הדיבור עם הקב"ה במילים שלנו, תוך כדי החיים.
המצווה שאנחנו כן מחוייבות בה במשך היום זו התפילה. יש דעות שמחייבות נשים בשתי תפילות ביום, מתוך הסידור. יש כמובן גם דעות שפוטרות נשים בכלל מתפילה בתקופה שמטפלים בילדים, אבל גם שם נכתב "נהגו רוב הנשים שאין מתפללות שמונה עשרה בתמידות שחר וערב, אלא אומרות מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה" (מג"א). ז"א שהפטור מתפילה מסודרת לפי זמני שחרית ומנחה לא פוטר מעצם הדיבור והפניה לה', שבזה מחוייב כל יהודי, בלי קשר לזמן, ולכן גם נשים לא פטורות.
פעם שמתי לב בתפילת ראש השנה לקטע שממש ריגש אותי - בפיוט שאומרים לפני תקיעת שופר (בנוסח עדות המזרח), כתוב:
הַמֶּלֶךְ ה' דְּרַשְׁנוּךָ בְּיום צָרָה.
בִּמְרִירוּת לִבֵּנוּ כְּאִשָּׁה מְצֵרָה.
יָדְךָ מֵהושִׁיעַ הֵן לא קָצְרָה.
מַהֵר לְגָאֳלֵנוּ וּבְקִרְבֵּנוּ תַחֲנֶה.
בעצם מדמים את התפילה והתחינה לקב"ה בתקיעת השופר לתפילה של אישה שמתפללת לה' מתוך הצרה שלה. לי זה היה ממש חזק לראות איזה עוצמה יש לתפילות שלנו…
זה לא קל לזכור להתפלל ככה תוך כדי היום, וכשלא רגילים זה יכול להרגיש מוזר. ולהתפלל דווקא בזמן של קושי זה במיוחד קשה, כי אז הכי קשה לזכור את ה' בתוך התמונה (אבל כשזוכרים זה בדרך כלל ממש עוזר…). אבל זה לדעתי כן הרגל ששווה להשקיע ולהכניס לחיים (אומרת גם לעצמי, יש לי עוד מה להשתפר בנושא…).
אגב, עוד הזדמנות לקשר עם הקב"ה במהלך היום זה דרך הברכות שאנחנו מברכים לפני ואחרי האוכל - שזה משהו שאנחנו כן מחוייבות בו, אבל כל כך מורגלות בזה שזה ממש קשה לשים לב באמת למילים שאומרים. אז גם בזה יש מקום לשפר ולחשוב איך להצליח לשים לב ולהתכוון יותר (אין לי טיפים מעשיים, הלוואי שאני אצליח יותר ואז אוכל גם לשתף מה עזר לי...).
וכיוןן נוסף שגם את הזכרת - ההבנה שכל מה שאנחנו עושים בשגרה שלנו זה גם קשור לקיום רצון ה', כמו שכתבת כל כך יפה - 'שעצם היותי למשל מגדלת ילד בישראל, מכבסת וכו זה כבר דברים שנראים בשגרה אך למעשה מהותיים'.
ונכון שעצם העשייה היא כבר רצון ה' ויש לה משמעות גם אם לא נתכוון לשום דבר. אבל אם נכניס לזה את המחשבה והכוונה של עשיית רצון ה', נודה לה' על הזכות שהוא מזכה אותנו, נבקש עזרה כשקשה לנו, נבחן את עצמנו איפה אנחנו יכולים לשפר ולעשות את הדברים נכון יותר - זה כבר מעלה את כל העשייה הזו לדרגה יותר גבוהה.
אני רואה שמאוד מוסיף לי כשאני מצליחה להקדיש בערב כמה דקות להתבוננות על מה שהיה היום - להודות לה' על מה שהיה טוב, לחשוב על מה יש לי לשפר, לחשוב קצת על משהו אחד שלא היה טוב - מה אני יכולה לעשות כדי להצליח יותר בניסיון הבא בנושא הזה.
זה קשה להתמיד, ואני לא תמיד מצליחה, אבל אני חושבת שאפילו הרצון והמחשבה איך אני יכולה להתמיד זה גם משמעותי ומוסיף בעבודת ה'.
