מה זה הבט הלכתי?

הלכה זה לא הגבר קובע בבית?!

כן, אין הכרח שהגבר הוא זה שיקבע את ההלכה בבית. אם אדם יודע שאשתו עדיפה עליו בידיעת ההלכה והבנתה, אז בהחלט ראוי שיסמוך על הכרעותיה ההלכתיות (ואין כאן "תבוא מארה" - וכי אסור לאדם להתחתן עם מישהי חכמה ממנו?)

כנ"ל לגבי ההנחה שהמנהגים הולכים לפי הגבר - לא מכיר מקום שבו זה כתוב בספרי הפוסקים היסודיים (אשמח אם תציין מקור משמעותי)

רמב"ם הלכות דעות פרק ו' הלכה ו':

"מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר ובו תדבק. וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה. אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם. לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם ולהתחבר להן בכל מיני חבור שנאמר ולדבקה בו. וכן צוו חכמים ואמרו והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם:"


כמו"כ, ברוב קהילות ישראל נהגו שאם אשכנזיה מתחתנת עם ספרדי ולהפך, וכן שאר העדות.
הבית הולך לפי מוצא הגבר, זה לא סתם שרק גברים יושבים בסנהדרין.

ואין צורך להילחם עם המציאות

ודאי שמצוה להיות תלמיד חכם.

אבל אם במקרה אדם מתחתן עם אשה חכמה ממנו ויודעת הלכה יותר ממנו, בדיוק כמו שהוא יכול להתחתן עם אשה מבוגרת ממנו או אשה גבוהה ממנו, אני חושב שאם הוא יקפיד לקבל את ההכרעות ההלכתיות במקומה ולא בעזרתה (כי אם היא ממש חכמה, היא תכבד אותו ולא תחליט עליו אלא תחליט איתו. ואגב זה נכון גם לגבר, שנבון מצידו לתת לאשתו את התחושה שהוא מתחשב בדעתה גם בתחום שהיא לא מקצועית בו), *זאת* תהיה מלחמה עם המציאות, וזה רק יוכיח שהוא אכן לא חכם בכלל.

(למה שאשה תתחתן עם מישהו שהוא לא תלמיד חכם? באמת שאלה, אבל זה קורה.)

נכון, נוהגים היום בארץ ישראל שהולכים לפי מנהג האבא. אבל זה לא דווקא המנהג המקורי, כי במקור היו נוהגים את מנהג המקום, ואז השאלה מי עבר לגור אצל מי - האיש בעיר של האשה או האשה בעיר שלו.

טוב, זה שרק גברים יושבים בסנהדרין זה כי אנחנו הגברים חכמים יותר באופן כללי. אבל יכול להיות במקרה גבר שהוא לא חכם ועל המקרה הזה דיברתי

זאת היתה בעיקר בדיחה

אם כי באמת התפלגות של IQ אצל גברים היא כנראה קיצונית יותר מאשר אצל נשים, כלומר אנשים עם IQ 40 או 200 הם ברובם המכריע גברים. ולכן 70 האנשים החכמים ביותר הם בעיקר גברים. בהנחה שהמחקרים האלה נכונים

שיהיו בבית דיונים בהלכה, זה שהבעל קובע בסוף את ההלכה זה לא אומר שהאישה לא יכולה להביע את דעתה ולהשמיע את קולה ולדעת הלכה גם,זה אפילו מבורך שהיא יודעת מה לעשות כי לא תמיד האיש נוכח בבית.

אבל בסוף היא ברשותו וההלכה בבית צריכה להיות כמותו.

אגב, 'נשות השאלים'. יש שם נשים שחשבו שהם מבינות בהלכה ותראה לאן הן הגיעו.

יש שם נשים שלא חיות עם הבעל שלהם, העלימו ממנו את הילדים.
הוא לא יודע כשהילדים מתחתנים בגיל 0(12-13)

והכל בגלל שהם מבינות מה ההלכה יותר ממנו

היא ברשותו וההלכה *צריכה* להיות כמותו - לא בטוח, יכול להיות שיש לו *רשות* לכפות עליה את דעתו (לא יודע להכריע אם כן או לא), אבל לא בהכרח שזאת חובה.

נשים שחושבות שהן מבינות בהלכה כשבפועל הן לא - טוב, כאן באמת אין הרבה מה לעשות. גם גברים שחושבים שהם מבינים בהלכה כשבפועל הם לא, זאת בעיה קשה

אכן, שו"ת עשה לך רב חלק ו סימן לז - הוא בהחלט מביא מקורות קדומים בנושא (ובשיטוט שעשיתי עכשיו מצאתי עוד כמה. כמובן צריך להבדיל בין מקרים שהאשה רוצה לשמור מנהגי בעלה ושואלת אם מותר, למקרה שהאשה לא רוצה ושואלת אם צריך)

הוא בעצמו כותב שקשה לו לקבל את זה שאשה *חייבת* לנהוג במנהג בעלה (אם כי הוא מסכים שעקרונית הוא יכול לכפות עליה)

"הנכון לענ"ד דהאשה צריכה להתנהג כמנהג הבעל בין לחומרא בין לקולא.. לכן אם יש חלוקי מנהגים בין בית אביה לבית בעלה יש לה לנהוג כמנהג בית בעלה בין לקולא בין לחומרא" (שו"ת אג"מ או"ח ח"א סימן קנח).

ומנמק מדין ההולך ממקום למקום, עי"ש.

הוא תופס שהיא נכנסה ברשותו במובן הרחב ביותר

תודה על ההפניה

(עקרונית הקפדתי לכתוב "הפוסקים היסודיים" כי כאן למשל הוא כותב שכך נראה לו אבל לא מבסס את זה, ולכן לכאורה זה פחות מחייב כעקרון הלכתי אלא כהכרעה שלו בשאלה. לעומת זאת אם למשל היה מנהג מקובל מאות שנים וכדו' זה אחרת)

לא יודע מה הכוונה 'פוסקים יסודיים', אבל זה מה שמקובל מאות בשנים..

כבר בשו"ת התשב"ץ (ח"ג סימן קעט) כתב "אין ספק שהאישה היא נכללת עם בעלה בכל חיובו, דאשתו כגופו בכל הדברים, ונפטרת מקהלת בית אביה. ודבר זה מלתא דפשיטא היא ואין בו ספק, שלא יהיו שנים מסובין על שולחן אחד חלוקין בעסותיהן האסור לזה מותר לזה"..

והגר"מ פיינשטיין בהחלט מבסס את פסיקתו היטב מכוח דין ההולך ממקום למקום.

אכן תשב"ץ כותב כך, אבל השאלה אם הדגש הוא שהיא נפטרת מקהלת בית אביה או שהיא הולכת אחר בעלה

כלומר - האם היא רוצה היתר להקל כמוהו, או שהם שואלים כמו מי משניהם לנהוג

היא 'נפטרת מקהילת בית אביה', ו'נכללת עם בעלה בכל חיובו'.

מהלשון 'נכללת עם בעלה בכל חיובו' ברור שאין הכוונה שהם 'שואלים כמו מי משניהם לנהוג'.. וגם הנימוק 'דאשתו כגופו בכל הדברים' לא תומך בהבנה הזו.. 

זו הנחת היסוד של התשב"ץ לפני שהוא עוסק בשאלה איך תנהג אישה שהתאלמנה מבעלה.

בטקסט הקצר הזה, התשב"ץ כותב על הנחת היסוד הזו שהיא 'מלתא דפשיטא', וטורח לציין פעמיים ש'אין ספק' בדבר, אז כנראה שהוא סבור שכך יש לנהוג..

אז 

1 כך נהגו בתקופתו

2 כנראה הוא מבין שזה דבר טוב או תקין

(יכול להיות עדיין שאם אשה תרצה לעשות הפוך, מותר לה. אבל שהיה נהוג שהאשה נוהגת כבעלה, אפשר לקבל. אגב, באגרות משה הנ"ל הוא מביא הוכחה להיפך, ומתרץ תירוצים שונים)

האג"מ מביא הרבה מקורות תומכים לזה ש'האשה צריכה להתנהג כמנהג הבעל בין לחומרא בין לקולא', ומתמודד עם כמה מקורות שלכאורה חלוקים/ חלוקים חלקית. זה לא משנה את המסקנה שלו.

ובאופן כללי (לא ספציפית לענייננו) הרמב"ם כותב "צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו.. ועל האישה שתהיה מכבדת את בעלה.. ותעשה כל מעשיה על פיו.. וזה דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים והטהורים בזיווגן. ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח" (אישות טו).

שורה תחתונה גדולי ישראל בכל הדורות סברו שזה דבר טוב ותקין ושכך יש לנהוג, והאג"מ וגדולי דור נוספים ביססו את ההנהגה היטב. כן נחלקו בפרטים כאלה ואחרים, אבל מי שרוצה לנהוג אחרת באופן גורף צריכה סיבה טובה מאד.. כל המשנה ידו על התחתונה..

תבוא מארה מדבר על אדם שהוא כל כך בור שלא יודע לברך ברכת המזון

אם הוא יודע את כל הש"ס ושו"ע, ואשתו הספיקה ללמוד גם את כל תשובות הרב עובדיה, אין סיבה שלא ישמע למה שהיא אומרת בהלכה

אתה מתקיף איש קש שהמצאת.

התורה לא כתבה מי צריך להוביל בבית. זה אחשוורוש כתב. אם אתה קורא במה שכתבתי ש"היהדות היתה פטריארכלית והיום אנחנו מתקדמים" אז אתה *ממש* יצירתי, או סתם לא קשור למציאות.

אין שום איסור לאדם להתחתן עם מישהי שגדולה ממנו בתורה, או מוצלחת ממנו בכל דבר אחר. אם זה יפגע במעמד שלו בעיני עצמו או אם היא תזלזל בו זה כמובן רעיון גרוע, אבל אם הם יודעים לנהל זוגיות תקינה, אין שום בעיה עם זה.

המחשבה כאילו אין בעיה להיות אידיוט, העיקר שאשתך תדע פחות ממך, היא מחשבה על הגבול שבין טפשות לרשעות.

אני התייחסתי לשאלה עקרונית - האם באמת ובאופן מהותי חובה על האשה לקבל את דעת בעלה בענייני הלכה

וכתבתי שאם אכן האשה יודעת יותר, מותר לה לסמו על דעת עצמה.

איך זה קרה? כמו שבטבע נשים נמוכות יותר אבל אשה יכולה להיות גבוהה יות מהאיש שהתחתנה איתו, כך יכול להיות איש שעמל בתורה ככל יכולתו ובכל זאת אשתו בקיאה בהלכה יותר ממנו. או חכמה יותר ממנו, או צדיקה יותר ממנו.

אם הוא רשע בטבעו והיא צדיקה בטבעו, ברור שלא על זה נאמר "כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם"

כל מדרשי חז"ל על נשים חכמות שהצילו את בעליהן נעלמו ממך?

מה שניסיתי להדגיש הוא שהשאלה למי להקשיב בשאלה הלכתית איננה תלויה בשאלה מי הגבר ומי האשה אלא בשאלה מי כנראה צודק בהלכה הזאת (וכמובן לקחת בחשבון שלום בית והנהגה נכונה ועוד).

ואם יש גבר שבחכמתו וענוותו יודע שכאן סברת אשתו בהלכה היא הנכונה, וסברתו היא הטעות, מצוה וחובה שיקבל את דעתה.

אם אתה, @נשמה כללית, גדל בתורה וביראה

ומציעים לך להתחתן עם מישהי שבגיל 8 סיימה ש"ס פשוט מתוך סקרנות ולא מתוך פמיניזם וכו'

מה אתה עושה?

1 מתחתן איתה ומבין שאם יש לכם ויכוח הלכתי היא כנראה צודקת, ולכן מראש פשוט שמח בה וביכולותיה המיוחדות ומקבל את הכרעותיה ההלכתיות

2 מחליט לא להתחתן איתה בגלל החסרון הנורא הזה

על הנייר אפשר להגיד "אם הם יודעים לנהל זוגיות תקינה"  -במקרה והאשה היא היותר חכמה והמנהיגה

אבל יש דברים שהטבע פשוט מתנהל אחרת... לדעתי זה ללכת נגד הטבע.

לא אמרתי שזה המקרה הנפוץ, אמרתי *אם*. דיברתי על העקרון. לא על השאלה מתי הוא מיושם.

ארחיב טיפה כי אולי זה לא ברור - 

יש בחיים מספר מסוים של עקרונות וערכים שאנחנו מחוייבים אליהם בהגדרה. אנחנו שומרים שבת בין אם זה עונג ובין אם זה מעצבן, משלמים מס הכנסה, ועוד ועוד.

יש דברים שכדאי לעשות - כדאי למלא דלק לפני נסיעה ארוכה, כדאי לגבר להיות מוביל בקשר זוגי, ועוד ועוד.

הבעיה היא, שלפעמים אנשים הופכים את ה"כדאי" ל"חובה", וחושבים שכך החיים יהיו קלים יותר. ויש בזה משהו - אם גבר יחשוב שהוא חייב להיות מוביל בקשר, הוא ייקח יותר יוזמה, ויעשה יותר. אם מישהו ירגיש שחייבים למלא דלק לפני נסיעה, הוא יהיה יותר מוכן לנסיעה.

אבל מה אם הוא חייב להסיע מישהו לבית חולים? קודם שילך למלא דלק?

יבוא זוג שאצלם זה אחרת, מכל סיבה שהיא, והם יחליטו שהם לא יכולים לנהל זוגיות בכלל, כי האשה יותר מוצלחת מהגבר וכו'. ולכן חשוב לי להדגיש את ההבדל בין דברים שנכונים תמיד לבין דברים שנכונים ככלל אבל ממש לא מחייבים. בנוסף, להבדיל בין דברים שמי שעושה אחרת הוא לא בסדר לבין דברים שמי שעושה אחרת צריך להזהר מתקלות שסביר שיקרו.

יש בעיה שתחליט ותקבע בעצמה, זה לדעתי גם למה אישה לא יושבת בסנהדרין.

זה לא שהיא לא יודעת, אבל ביהדות, חיוב לימוד התורה הוא על האיש כי הוא גם אחראי להעביר את הדינים ולקבוע

אישה רוצה ללמוד תורה? אין בעיה, אבל לקבוע את הדינים זה ברור שלא.


אין כזה דבר אישה שתעשה סמיכה לדיינות או רבנות, זה פשוט לא קיים ביהדות

אשה פטורה מתלמוד תורה ולכן האחריות בתחום הזה היא על הגבר. פשוט כי הוא גם ככה מחויב ללמוד ולדעת.

כמו שתפקיד האשה ללדת בגלל שהיא מסוגלת ללדת, ולא שבגלל שתפקידה ללדת נתן לה הקב"ה את היכולת ללדת

(טוב, זה כבר מתחיל להיות מעניין, כי אולי כאן זה הפוך)

רוב התורה היא באמת דינים שהאיש מצווה בהם, כמעט ואין מצוות שצוותה בהן האישה.

אז ודאי שהחיוב ללמוד ולשפוט ולשטור זה עליו.

דברים כמו סגנון לבוש, לא הייתי משנה

אבל מבחינה הלכתית אני מקפידה על ההלכות בנושא הזה;)
 

אם זה לבוש מסוים או משהו כזה שממש 'עושה לה את זה' - בכיף.

ניתוח אף לא.

הצדדים האסתטיים פחות מעסיקים אותי לכן בלי קשר יותר קל לי להתגמש בהם.

ובפירוט - יש דברים שאני לובש במקרה, כי זאת החולצה שמכרו כשהלכתי לקנות חולצה.

ואז אם היא לא אוהבת את החולצה כמובן אמנע מללבוש אותה, אבל זה לא ממש שינוי

יש דברים שאני לובש בכוונה, והם חלק מהזהות או ההשתייכות שלי, חלק מהדרך שבה העולם מכיר אותי, וזה בעיני להיות לבוש

שם יש מעט מאד דברים שאני מוכן לשנות, ובגדול שום דבר

שכשקשר מתקדם, הופכים הדברים החיצוניים להיות זניחים.

אלא אם כן מדובר על מצב של דחיה, ואז שינוי חיצוני לא יעשה את העבודה.

אם על אף התקדמות הקשר העניין החיצוני עדיין תופס נפח כ"כ משמעותי הייתי בודקת אם אין משהו אחר "תקוע" בקשר, שמתלבש על עניין חיצוני.

אני אעביר את הפאות אל מאחורי האזניים.. 

הן גדלות לבד

בציבור הזה אני חושבת שזה יהיה פחות מקובל ויתקבל פחות טוב אצל בנות שזה הסגנון שלהן.

בציבורים כאלו כנראה יעדיפו לשלוח התעניינות דרך צד שלישי.

אם היית מדבר על שמחת בית השואבה במחניים, זה כנראה היה הרבה יותר מקובל ולגיטימי (שמעתי, שיש בנים ממחניים שקובעים חברותא עם בנות ממגדל עוז, ואז בטח העניינים יכולים להתגלגל, למרות שזו לא המטרה המוצהרת...)

התביישתי מאוד וגם חשבתי למה שהוא יגיד לי כן?

זה היה שיעור תורה הוא היה נראה בחור טוב

נעלבתי שהוא בעצמו לא פנה אלי חח זהו.. נראלי היה לא שייך לפנות אליו

רק כדאי לקחת בחשבון שגם הגברים יכולים לפעמים לחשוש מדחייה(שלא לדבר על האווירה הרווחת בה נסיון חיזור תמים יכול בקלות להיחוות כ"הטרדה").

אני בעד שבחורה שבחור מוצא חן בעיניה, לא תחשוש לעשות את הצעד הראשון (אפשר גם דרך מישהו שלישי, אם חשוב לי שאת הדינמיקה בפועל, יוביל בהתחלה הבחור).

אבל באמת מעצבן. תנוח דעתך,גם בנות עושות את זה.

ועל פי רוב גם שוכחות לעדכן את הגיל בכרטיס.

"לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" גם כולל שליחת תמונה עדכנית

מה הרעיון לשלוח תמונה ישנה? שבדייט פתאום אתאהב באופי שלך?, אבל איך? אם ארגיש ששיקרת לי עוד לפני הדייט?

לא יודעת מה בדיוק קרה, אבל אולי -

מקור התמונה הוא לא הוא, אלא מציע ההצעה?

הרי אם אפשר למצוא בגוגל בקלות תמונה עדכנית, לא סביר שהוא יתעקש לשלוח תמונה ישנה. יכול להיות שזה סתם מה שמסתובב עם הכרטיס שלו - וזה לא הגיע ישירות ממנו.

עוד כיוון של לדון לכף זכות -

יכול להיות שמבחינתו, איך שהוא רואה את הדברים, הוא נראה בול אותו דבר, אז למה לטרוח לשנות??

אני שואל זאת כי הרבה דברים בזוגיות, באופי ההתנהלות הזוגית, ביחסים בין בני הזוג, נחשפים ומתגלים רק לאחר תקופה ארוכה שגרים ביחד.

לדעתי הרבה מה שאתה רואה כיום בבית, לטוב ולרע, לא בטוח שתוכל לאבחן בצד השני לפני הנישואים.

למדתי מה לא לעשות

אותו דבר

מופתע שזה חריג

בעיקר הוציא לי את החשק והמיץ.

הזוגיות שלהם מתאפיינת, לפחות מהמבט שלי, בחיכוכים מינוריים תמידיים, הרבה משחקי תפקידים גבר־אישה, ובפן החיובי דברים שאני מבין שנחמדים שלהם אבל פשוט לא נמצאים בעולם הערכים שלי.

מה שבסופו־של־דבר חיזק אצלי את המחשבה שלפחות עבורי, שאיני מצליח להפיק את החלק החיובי בזוגיות, זה רעיון עם נטו שלילי.

שלמדתי מהם איך לא לנהל זוגיות והורות

היום אני יודעת שזה לא רק הזוגיות/ ההורות

אלא האדם באשר הוא

כי בסוף הזוגיות/ ההורות היא מראה של הבנאדם

גם אם לא רציתי להתנהל כמוהם (והצלחתי בהרבה מובנים)

יש חלקים שנשארו

השפעות מילדות

אפילו כאלה בתת מודע

תמיד יש ויהיה על מה לעבוד

לעשות נכון יותר

האם זה דבר שמעיד על הבחור האם את מחפשת שיהיה בבית הערך של גיוס לצבא או שפשוט חונכת לזה? זה הבירור שאת צריכה לעשות על הערך הזה

אם יש לך רגש חזק בנושא וזה מאוד מפריע לך אז זה קריטי לך, אחרת, זה כנראה לא קריטי

שנה,

האם המשהו הזה היה מציק לי?

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

אני לא בוחר את כל התמונות שמועברים לראשי אבל ספציפית זו בחרתי.

העיקר זה הגיל שלה, אולי לא מתאים לך מישהי בת 19 אבל אני חושב שהפרש הגילאים הוא משהו שלא תייחסו לו חשיבות כשתמשיכו בקשר.

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה

איפה מכירים בוגרת של אולפנת ראשית זה יותר הסגנון שאני מחפש

ששם כנראה יהיה יותר קל למצוא בנות עם טלפון טיפש.

ניסית לפנות לאולפנה? הפרטים קיימים ברשת, לשאול מי שם מתעסק בשידוכים.

אני אנסה לראות

לפנות לראשת אולפנה ולומר לה זה הסגנון שאני מחפש ואיך אני מכיר בוגרות שלכן? (או כל ניסוח כזה או אחר?)

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

נשמע די התשה רגילה...

צריך לחרוק שיניים ולהמשיך