שלום לכולן, מה נשמע?
אז לקחתי מטפלת לתאומים עד 16:00 אבל השנה גם לקחתי על עצמי משהו שמסתמן כמעל לכוחותיי ביג טיים.
התחלתי בי"ס חדש, ברמה סופר גבוהה, הרבה יותר ממה שהייתי רגילה אליו, כיתות מצטיינות שצריך לאתגר והתלמידים בהן סופר ביקורתיים ודעתניים וגם הוריהם וכל זה במשרה מלאה עם שתי השתלמויות. בינתיים איכשהו אני מצליחה גם בזה אבל זה מטורף.
מצאתי את עצמי לא מסרבת למשפחה שמגיעה לבקר ואז מכוונת שעון לבדוק משימות לבי"ס ב3 לפנות בוקר כי לא היה לי נעים לדחות את התלמידים, אני פשוט לא מגיעה לזה. זה היה דיי הזוי. וגם כשקמתי ב-3, עדיין אחד מילדיי בכה והייתי צריכה להרגיע אותו וכמעט לא התפניתי לבדיקה!
סדר היום שלי נראה בערך כך:
חוזרת בממוצע ב15:00, אוכלת בטיל, רצה לקחת אותם מהמטפלת, 16:00-18:00 איתם לבד (מיותר לציין שא"א לעשות כלום לא לעצמי ולא לבית איתם, הם לא קלים ודורשים תשומת לב והשגחה ואני מוציאה אותם מהלול לשחק איתי בלגו, בחיות, בצעצועים אלקטרוניים ולזחול במרחב). אפילו להסתכל במראה אין לי זמן.
אחרי שמשחקת איתם או מטיילת איתם שעתיים אחרי שבקושי אכלתי משהו בצהריים, בעלי מגיע ואז מכינה להם חביתה ואנחנו מאכילים, המטבח כמובן נוסע (אוכל ברצפה, כסאות אוכל מלוכלכים, ואז מקלחות, חיתולים, כביסה עניינים והם עדיין בוכים ולא רוצים לישון). אחד מאתנו מנסה להרדים והשני מתפנה לנקות אבל איכשהו זה מטורף, כמה שאני לא מנסה להשתלט על הבית, הכביסות מחכות, החדר שלהם מתבלגן, הספות מלאות בגדים שאני כבר לא יודעת מה עבר כביסה ומה לא, ההשתלטות על הניקיון במטבח והכלים בכיור וסידור הצעצועים וההתפנות לכביסות ולשטוף רצפה מכריעה אותי ואני גמורה מעייפות.
אין כח לשומדבר אחר, לא לשיחה עם בעלי במרפסת, לא לבדוק עבודות או מבחנים או כלום. ואיכשהו אני מנסה לשטוף רצפה כל ערב להעביר וויש, להשאיר את הבית נורמלי ומה שמעצבן שזה כל ערב חוזר חלילה.
אני מסתכלת על הבית ומיואשת מכובד המטלות. לא מדברת על זה שגם מי שמרדים שניים צריך סבלנות של ברזל כי הם שוב בוכים ושוב מתעוררים ואחד מעיר את השני וגם בלילה מתעוררים לסירוגין.
למחרת מחכה לי יום שלם של עוד 6-7 שעות עבודה שאיכשהו אני אמורה להכין את השיעורים שבו, לארגן תיק לילדים למטפלת כמו כל יום מחדש, אין לי כח וחשק להכין לעצמי כלום בערב, מסתפקת בקורנפלקס, מאכל לעצלנים ובבוקר אין לי זמן, אני כבר יום אחרי יום לוקחת בקושי עגבניה ומלפפון לעבודה בשקית, בתקווה שאוכל להכין סלט ולהכניס משהו בריא לפה, אם לא בבית בבוקר אז לפחות בעבודה ובקושי יש לי זמן לעצמי כי העבודה אינטנסיבית אני מלמדת ברצף שעות.
בקושי יש לי זמן לראות את המקרר.
תקעו לי משרה עם מלא שעות, יותר ימים ממה שרציתי ואפילו בשישי אני מסיימת ב13:00.
האיש שלי מקסים, אין לי מילים, ולולא הוא לא הייתי עושה את זה.
אבל שנינו מפורקים בסוף יום, גמורים, אפילו ששנינו מתחלקים במשימות ונותנים מעל 100%. יד ביד, משימה בצד משימה, זה עושה משהו אחד וזה עושה משהו שני.
אז כן, יש מלא אושר ואור, הצטלמנו עם הקטנים שלנו כחוויה משפחתית לגיל שנה והיה מדהים, לחשוב איך הם פחות בוכים ויותר צוחקים ומחבקים ומשחקים ומתקשרים והופכים לבני אדם קטנים, מטופחים, מושקעים, אהובים, יפים ומדהימים זה נפלא.
אבל הסיזיפיות הזו של ימי החורף בבית, הכמה שעות האינטנסיביות האלו מתישות כל כך וגובות מחיר אישי וזוגי יקר.
מרגישה שזו תקופה כ"כ טכנית שאני פועלת בה על אוטומט. זה לא דומה לעצמי, לא לנחת שלי, לא לעיסוקים האהובים שלי.
אין לי זמן אפילו לראות את עצמי או את גופי, כל שכן את בעלי. הסתכלתי על אולם תיאטרון בנסיעה לעבודה וכ"כ התגעגעתי לקריאת ספר, להצגה, לזמן עם עצמי או זמן לחשוב טיפה. זו כזו תקופה שהכל משוגע וכמה שאני לא מנסה לשמור על סדר בגלל שאין נחת ועוברים מבכי לבכי ורצים בין משימות הנטייה שלי לבלאגן מתעצמת. זו גם תקופה כזו שאפילו סידוריים אישיים פשוטים או אפילו להזיז כלי, לפתוח מכתב, ללכת לטיפול שיניים או רכב אין זמן והכל בלאגן. חשבתי שככל שגדלים יותר קל, אבל מרגיש לי רק יותר קשוח.
איך נשים צולחות את זה ועוד מנהלות קריירה ורוצות עוד ילדים?!
)!
), חוזרת לילדים להשכבות ואוכל לבד+ לימודים פעמיים בשבוע (תוסיפי מבחנים ועבודות...)
איזו חוויה לא נעימה
יש יותר מדי פרטים ודברים שצריך לשים לב אליהם, שאין לי כוח…