ה' שפתיי תפתח

לפני, לפני, לפני הכל - חיבוק אהובה שלנו!!! בואי נעשה כאילו שאין קורונה, ואין מסיכות, והקשר הוא קשר של פנים אל פנים (ולא קשר וירטואלי של פורום), תפתחי גדול את הידיים ובואי לבכות בתוך הידיים שלי ולשחרר את כל המתח הזה.

נראה לי שהקטע הקשה ביותר, זה הסיפור של החברה היקרה שלך. ואם את עד כדי כך מכירה את הפרטים של הסיפור הזה, סימן שאתן מאד קרובות ושאת מאד נוכחת בשבילה, עד כדי כך שהיא משתפת אותך ברמה הזאת. ומן הסתם גם הסיפור של החבר של הבעל. סיפורים כאלה ש'מגיעים לפתחנו' הם דבר שעלול לטלטל אותנו מאד. קשה מאד להתעלם ממה שקורה אצל אנשים אהובים לנו. קשה מאד לעשות הפרדה ולהמשיך עם החיים כאילו שום דבר לא קורה. אני יכולה להרגיש את העומס הרגשי שרובץ עלייך מהסיפורים האלה, וזה ממש טבעי שתרגישי צורך לפרוק אותו גם את. (ולכן בעיניי עשית נכון ששלחת לפני שהתחרטת!! ככה את פורקת את המשא הלא קל הזה עם עוד אחרות - אנחנו - שפחות מעורבות ברמה הרגשית ויכולות לתמוך בך בלי לחוש את העומס שאת חשה).

זה באופן כללי כשקורים דברים לסביבה שלנו. ובמקרה שלך מותק, הלב הענק שלך עוד יותר מעצים את זה. אנחנו מכירות אותך כאן, אנחנו רואות איך את משתדלת להגיב לכל אחת, כמה שידך רק משיגה. חיבוק לזאת, מילים טובות לשנייה, שיתוף מהראייה החדה והמקורית שלך לשלישית, ושוב חיבוק לרביעית וכו'. את אדם כזה שלרגע אשכרה נכנס לנעליים של השנייה ומנסה להבין מקרוב מה קורה שם. את באמת 'נכנסת' לכל סיפור ומן המקום הזה מגיבה. זה חלק ממה שעושה את התשובות שלך לכל-כך מרגשות / מחזקות / מחכימות. וכמו שכבר כתבו לך בתקופה האחרונה, את בהחלט נכס לפורומנו היקר. רק ש- כמו שאני בטוחה שאת יודעת בעצמך- יש למעורבות הרגשית הזאת לא רק יתרונות, אלא גם מחירים. כל סיפור קשה שאת קוראת כאן, כל הזדהות שלך בלב או בכתב או בשניהם, כל תגובה אמפטית או מנערת שלך - כל אלה צורכים מן האנרגיה שלך.

אני חושבת שזה מצויין שאת בגדול לא רואה חדשות. אני באופן אישי כן קוראת חדשות, אבל אני ממש נזהרת לא להיכנס לכתבות שאני מנחשת שאמצא בהם תיאורים קשים. זה ממש לשמור על הבריאות שלנו לעשות ככה. לגבי בעלך (ואני בטוחה שאת יכולה להגיע לתובנה הזאת בעצמך), הייתי פשוט מבקשת ממנו לשמור לעצמו ידיעות כאלה ולא לחלוק אותן איתך. ואם הוא כבר התחיל בכל זאת, לעצור אותו ''מאמי סליחה, אבל אני לא יכולה לשמוע סיפורים כאלה''.

ועכשיו, לגבי מהות השאלה שלך... באופן אישי, חלק גדול מהדיכאון שלי סבב סביב שאלת הרוע בעולם הזה. רוע בחיי הפרטיים ורוע באופן כללי בעולם. זה הטריד אותי עד מאד. עד מאד. אני לא יכולה לומר במילים עד כמה. אני מציינת את זה כדי להגיד לך שהתייה וההתקוממות, הסלידה והייאוש שבעקבותיה מוכרות לי מאד. אצלי, הפניתי את כל האחריות ל'סיבת הסיבות' וכעסתי מאד על הקב''ה.

ויום אחד, החלטתי משהו. אני בן אדם שהאמת והיושר הפנימי חשובים לו מאד. ולכן הגעתי למסקנה שאם אני רוצה להיות אמיתית לחלוטין, אז אני חייבת (לעצמי) לראות את כל התמונה. לא רק את כל הדיפקטים של העולם הזה. לא רק את כל הדברים הרעים והנוראים. אלא גם את הדברים הטובים. שאם אני רוצה להיות פיירית, אז לצד כל הביקורת שלי לקב''ה על כל הסבל שהוא מביא לי ולאנשים אחרים, אני צריכה גם להכיר בטוב שהוא מעניק לי ולאחרים. אני זוכרת את הפעם הראשונה שיישמתי את זה בפועל. רצתי לרכבת הקלה ותפסתי אותה. אספתי את כל היושר הפנימי שהצלחתי לגייס, ומעומק הדיכאון והכעס שבהם הייתי שרוייה, מלמלתי 'תודה' לריבונו של עולם. אחרי הפעם הזאת, הייתה עוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת... וגיליתי את מה שכבר ידעתי אבל הסתתר מאחורי יותר מדי חושך - שהטוב הוא בכל מקום, בכל פינה, בכל רגע. אם רק נשים לב אליו.

אחר-כך, כ-3-4 שנים לאחר מכן, התחלתי לכתוב (כמעט) מדי יום 3 דברים שאני מודה עליהם. יש ברשימות האלה הכל מהכל. דברים פיצקים ודברים אדירים (כמו 'סוף הקורונה' שהיה באביב האחרון). דברים פרטיים ודברים לאומיים (הצלחת תרגיל ה'מטרו' במבצע שומר החומות או להיות חלק מעם פשוט נפלא ששולח מתנדבים בלי סוף ללוד ולרמלה כדי לעזור לתושבים היהודים). טל בן שחר אומר ש''כשמסתכלים על היש, היש גדל'', ואני ממש רואה את זה עלי. אני רואה איך צורת החשיבה שלי באמת משתנה עם הזמן, ואיך העיניים שלי מתרגלות עוד ועוד להתבונן בטוב ולהחליק את הדברים הלא טובים.

עוד משהו שרציתי לכתוב לך. אמונה, זה עניין של בחירה. ברמת האמונות, אין מסמך חתום מלמעלה שבא לאשר או להפריך את מה שאנחנו מאמינות. יכול להיות שאנחנו צודקות ויכול להיות שאנחנו טועות.  אמנם ברור שאנחנו מושפעים ע''י החינוך שקיבלנו, ושלל החוויות שעיצבו אותנו לאורך כל החיים. אבל אחרי כל זה, יש לנו עדיין את הבחירה של 'במה אנחנו רוצות להאמין'. אחרי שאמרנו את זה, אני רוצה לשתף אותך בכמה אמונות שבחרתי ושממש מנחות אותי:

* יש יותר אנשים טובים מאנשים לא טובים. זה גם מה שאני אומרת לילדים שלי כשאנחנו מדברים על דברים כמו מוגנות וכאלה. זאת אמונה ממש מעצימה ומרגיעה.

* אפשר לצמוח מקושי ומניסיונות. זה נכון שאפשר גם להישבר. אבל כשאני רואה מישהו שסובל, אני *בוחרת* להסתכל אליו בעיניים של אמון. ולדמיין שבסופו של דבר, הוא יגלה כמה הוא גדל וכמה הוא קיבל מכל הסבל שהוא נאלץ להתמודד איתו. את האמונה הזאת אני מבססת על סיפורים של אנשים מעוררי השראה, שמינפו חוויות נוראיות לעשייה מדהימה בעולם ולהוספת אור עצומה סביבם. לדוגמה, כשאני חושבת על החברה שלך, אני בוחרת להאמין שבע''ה יהיה סוף טוב לסיפור שלה, ושבעוד X שנים היא בע''ה תתחתן שוב. ולא רק זה, אלא היא אולי גם תקים מרכז שעוזר לנשים במצבה. או כל דבר גדול אחר.

* אנחנו בדור מדהים. דור של חזרה לארץ. דור של הפצת תורה בעולם בקנה מידה מטורף. דור של שפע בלתי נתפס של עמותות שעוסקות בחסד ובעזרה לזולת. דור עם אינספור מחוות של אחדות (כמו שכתבתי לך אז ביום ירושלים). דור שאנחנו זוכים לצבא משלנו ולמנהיגים משלנו! אז נכון, יש מלא בעיות ויש גם סיפורים מחרידים ממש פה ושם. אבל אם נשווה שנייה עם רגעים אחרים מההיסטוריה שלנו - לכמה טוב אנחנו זוכים! זה משהו שמשאיר אותי פעורת פה כל פעם שאני מתבוננת בו. איך אני הקטנה זכיתי לכזה חסד??? לחיות בדור כזה...

* יש הרבה מאד שליחים למקום. ואיפה שקשה לי מדי, סימן שאני כנראה לא צריכה להיות שליחה למקרה הזה. איפה שלכתוב תגובה ייעייף אותי מדי, עלול לרוקן אותי ממשאביי או סתם יבוא על חשבון דברים חשובים אחרים - סימן שעם כל הרצון הבוער להיות שם עבור אותה אשה יקרה, זה לא התפקיד שלי. וב''ה שהעולם גדול, ושיש בו כל-כך הרבה אנשים טובים, ואני מאמינה שהקב''ה כבר ישלח לה את השליחים המדוייקים לה. אני לא יכולה לקחת את הכל על הכתפיים שלי. אני פשוט לא. אף אחד לא יכול.

* אני חושבת שהיה לי עוד משהו, אבל לא מצליחה לזכור...

זהו יקרה, מקווה שזה עוזר.

קחי עוד חיבוק גדול, ועוד אחד אחרון.

את כל-כך מחבקת את כולן, זכות לחבק גם אותך ❤

ושבע''ה הכל יתהפך לטובה הן עבור החברה היקרה, והן עבור החבר של בעלך. ושנזכה כבר לגאולה השלמה ולסוף כל סבל מכל סוג בעולם. אמן.

ירבו כמותך בישראל

והלוואי שאת צודקת!

אין לי תשובה

מנסה להתעלם שוב, כמו שכתבת... אבל קשה

הרגשתי בדיוק בדיוק כך, ולא פעם ולא פעמיים, אלא פעמים רבות במהלך החיים.

חלקם אפילו בחודשים האחרונים.

ההרגשה הזו שהכל סוגר

שלכל כיוון שלא תסתכל - יש רע.

וכאב.

הו הו כמה כאב כמה!!!

כאב לאנשים שיקרים לך

וכאב לעוד אנשים שיקרים לך

וכאב לעצמך

וכאב על אובדנים שחווית וחווים אנשים

וכאב בכל מעגל שהוא

חברות, משפחה, עבודה, הארץ, העולם...

כאילו די, זה כאילו לא נגמר ואין סוף לרע הזה!!!

אני חושבת שאולי אולי את בסוג של הצפה כרגע.

הצפה של כל מה שחווית ושמעת וראית.

פשוט הצפה.

תדמייני כל אדם, גם ההכי מדהים וחזק שבהם, שהוא עובר הצפה - הוא לא יכול יותר. די. נגמרו הכוחות. נגמרו המצברים.

נגמר המלאי.

אין.

פשוט אין.

ולא רק שאין - גם כל הכאב והקושי מציף

ואז יש עוד קושי אחר - וגם הוא מציף

ועוד

ועוד

ולפעמים אפילו לנשום אי אפשר ברוגע!!!

אז במצבים כאלה חייבים חייבים יקרה רגע לעצור!

לעצור ואפילו רק להסדיר נשימה.

פיזית.

פיזית לעשות תרגיל של נשימה עמוקה

להכניס עמוק אוויר מלוא הריאות במשך 4 שניות,

להשהות אותו עוד שתי בניות בלי להוציא

ואז לנשוף אותו החוצה לאט לאט עוד 4 שניות.

ככה לעשות סטים של נשימות, לפחות איזה 6-7 סטים.

לעצום עיניים.

לשים את עצמך במקום שקט.

שקט שקט.

גם אם זה ללכת לחדר ולנעול את עצמך שתי דקות (בררר רק שזה מזכיר לי מה שהיה בשרשור בפורום הקודם קיבלתי צמרמורת, אבל ברור שחס ושלום לא דומה לזה, אלא פשוט ש*את* תעניקי לעצמך מתנה של פרטיות 2 דקות כדי להסדיר נשימה בלי הפרעות... הנה, גם לי יש עכשיו "מיני הצפה" בקטן - שהתיאור המזעזע הזה של המחשבה שאותה אישה בוכה בחדר נעול וחשוך... אין... זה פשוט גומר.

ואפילו לכתוב עכשיו בהודעה אחרת לגמרי, ובסיטואציה הפוכה של *לקבל כוחות*, רק כשכתבתי את המילה "לנעול בחדר" - כבר זה הציף ועשה לי קונוטציה זוועתית...

אז תחשבי יקרה מה *את* חווית

את!

שמתמודדת עם חברה קרובה קרובה!

שעוברת דברים רעים רעים!

וכמה חושך יש שם!

ופתאום לשמוע על עוד אישה שחוותה אלימות

ואז את כל מה שקרה גם בהמשך השרשור

טוב, וואו

זה פשוטו טו מאץ'!

יותר מדי!

לכולם!

ובטח ובטח לאישה רגישה ומדהימה כמוך!)

אז אחרי הסוגריים המאוד חשובים האלה - רוצה להמשיך -

אז לעצור.

ולקחת זמן לעצמך.

חובה!

זמן לעצמך, אפילו אם מועט,

להסדיר נשימה

לסדר מחשבות

לנשום

להתמלא

לשתות

אולי תה חם ומתוק

מקלחת נעימה וחמה

כל פינוק שבא לך

פינוק קטן של אוכל

תפילה לקב"ה שישלח כוחות

שיתוף

חיבוק

וכמובן - שינה!

שיר מעודד

מוזיקה בכללי

פרק קצר של סדרה מצחיקה או סטנדאפ

להביט בתמונות של האוצרות שלך בטלפון או במחשב,

לצאת לשאוף אוויר בחוץ

הליכה קצרה

וכל הטענת מצברים אחרת!

וכל מה שיכול לעשות לך טוב!

ועד שלא תרגישי שאת מתמלאת בחזרה, לפחות 90% מה"סוללה" שנקראית "מיואשת" - את *לא* משקיעה שום אנרגיה בדבברים שמרוקנים אותך! 

אי אפשר יקרה!

את על 0% בסוללה ועדיין משתמשת בכל הכוח במכשיר...

אפשר להתפוצץ, לקרוס חלילה.

האיתותים הללו של הגוף שלך החכם

ושל הנפש החכמה

אומרים לך -

היי יקרה! עד כאן!

אנחנו חייבים מילוי!

בואי תדאגי לנו למילוי

ואז נחזור כמו גדולים עם כוחות מחודשים להשפיע עוד ועוד טוב בכל המעגלים

אבל קודם המגעל שלך.

את.

עצמך.

מתמלאת.

נושמת.

מתחזקת.

שמחה.

ואח"כ כמובן אישך והילדים

ואז המשפחה המורחבת

והחברה היקרה

ושאר המעגלים

לאט לאט.

אי אפשר הכל בבת אחת.

את רק בן אדם אחד.

מדהים, אבל אחד. ובן אדם. אנושית. בשר ודם.

עם גבולות יכולת

עם אנרגיה שהיא לא בלתי נגמרת אלא היא מוגלת כי אנחנו בני אדם...

ואיפה שנבחר להוציא אותה - זה בהכרח יבוא על חשבון משהו אחר.

לכן עכשיו התיעדוף הראשון הוא להוציא אותה רק על ההתמלאות שלך.

ורק אז, שתהיי מלאה יותר, תוכלי להוציא ממנה גם לעולם כולו.

אני אישית לא שומעת חדשות *בכלל*

בכלל עד כדי שאחותי ואני נסענו לא מזמן איזו נסיעה -

והיא שמעה חדשות - פשוט כיביתי לה את הרדיו באוטו,

וכשהיא אמרה שהיא רוצה לשמוע -

פשוט סתמתי את האוזניים שלי ושרתי "לה לה לה" חח כמו ילדה קטנה ממש

לא יכולה להכיל את זה!

לא רוצה לשמוע!

גם לקרוא אני לא קוראת כמעט בכלל בכלל

אם יהיה משהו רלוונטי אליי - אני כבר אדע.

בקושי כותרת מצליחה לעכל.

אף פעם לא נכנסת לכתבות, אפילו מכותרות נמנעת.

אנשים שאינני יכולה לעזור להם - בים אם זה במעגלים קרובים ובין אם הם רחוקים - זו עבודה, אבל מנסה להפנות הלאה אם אני יכולה, להתפלל עבורכם, לקוות, לשלוח חיבוק.

וזהוץ

לשחרר.

אי אפשר לעזור לכולם.

את רק בן אדם.

אחד.

חחיד ומיוחד.

ואחד.

וכמה טוב את משפיעה!

ועוזרת!

ותומכת

ומאירה

ומחדדת

וכמה אכפתיות נובעת ממך

אולי המילה שהכי מתארת אותך - אכפתיות!

כ"כ כ"כ אכפת לך!

ורק בגלל זה את כ"כ מתאמצת!

ואני רוצה לבקש שבראש ובראשונה עכשיו ובכלל - יהיה אכפת לך מעצמך!

שתחדיי בחדות המדהימה שלך גם את גבולות הגזרה שלך!

את קצה גבול היכולת שלך!

את מה את כן יכולה

ומה את לא

את מה עושה לך טוב וממלא

ומה מרוקן

את מתי את יכולה לתת יותר מעצמך

ומתי את זקוקה לקבל, או להעניק לעצמך

ואלו דקויות שהן לימוד של חיים...

גם אני בלימוד הזה... והוא מרתק, ולפעמים שובר, ונופליםפ, ומתאכזבים,

אבל בסופו של דבר גדלים!

וגם מכל הרע שבעולם -

נכון.

הוא קיים.

אבל הטוב קיים שבעתיים!

"ברגע קטון עזבתיך

ורחמים גדולים אקבצך"

הרע הוא כמו רגע קטון!

והטוב הוא עשרות מונים טוב ומאיר וגדול כ"כ כ"כ!

ותמיד אני זוכרת את העלון של שבת שהיה כשהיינו ילדים שכתב בו חנן פורת זצ"ל, שקראו לו "מעט מן האור"

ותמיד זה הזכיר לי שמעט מן האור - דוחה הרבה מן החושך

ומה יותר מתאים מחנוכה שעוד מעט מגיע

שמעטים ניצחו רבים

והיה נס

ואור גדול

וקצת קצת אור - פשוט העיף את כל החושך

אז כל אחד מאיתנו הוא "אור קטן"

וכולנו "אור איתן"

ולא רק בשיר ילדים חמוד

אלא באמת באמת

לכל אחד מאיתנו יש כוח על!

לעשות ולהשפיע טוב ***בגבול היכולת שלו***

במעגלים שלו

ואותו האור ממשיך ומשפיע עוד ועוד ועוד

ממש כמו אבן שזורקים על פנני המים והיא יוצרת עיגולים עיגולים סביבה

כי חיוך אחד שלך לילדה,

שהלכה שמחה לבית הספר וחייכה לעוד ילדה,

שהרימה אותה כי הייתה בהרגשה נוראית לפני כן,

וחזרה הבייתה ועשתה נחת רוח להוריה שהיא שמחה,

או אמירה ועזרה שלך לבנות כאן בפורום או בחיים האמיתיים,

שהצלת

ועודדת

והרמת

ותמכת

ואז הן היו עם עוד כוח לילדים, לעצמן, לאיש,

שבחזרה המשיכו טוב במעגלים שלהם,

ואותם אנשים שפגשו גם 

ואין לדבר סוף!

כן כן

ל***טוב*** אין במאת סוף!

הוא באמת אינסופי!!!

(קצת כמו בסרט תעביר את זה הלאה, מכירה?)

אז להוסיף אור

לא לחשוב יותר מדי על החושך.

כי כשמוסיפים אור החושך ממילא מסתלק ומתמעט

ומספיק אפילו אור קטן

ואפילו יחיד

בכדי לגרש חושך גדול גודל

וכמובן כמובן שיש לנו את בורא עולם

שהכל לשו

והכל מאיתו

הטוב והרע

ולימדנו לברך על הרעה כשם שמברכגים על הטובה

ולימדננו שהכל לטובה!

כל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה

ולהתחזק באמונה

בביטחון באבא שלנו בשמים שיודע טוב טוב מה הוא עושה!

והוא אחראי על הכל!

ולפעמים התפקיד שלנו הוא

"הרפו!

הרפו ודעו כי טוב השם!"

אבל תפרי יקרה

הרפי

לא כל העולם על כתפייך היקרות

ומה שלא בגבול יכולתך - להרפות ולשים על הקב"ה. הוא כל יכול באמת באמת.

ולראות את כל הטוב *שכבר קיים*

באנשים טובים

בנפלאות הבורא

בילדים שיש

במשפחה

בחיוכים

באוכל הטעים

בשפע

במיטה הנוחה

בגוף שמתפקד

ובכל פינה ממש ממש יש טוב ובשפע

ולהגדיל את המיקוד שלנו דווקא עליו

לא לקחת אותו לעולם כמובן מאליו

אלא להיפך - להנכיח אותו!

לראות אותו!

להעצים אותו1

להודות עליו!

ההודיה עצמה מעניקה כ"כ הרבה כוח! כ"כ!

להתפלל במילים שלך

את כל הכאב

והקושי

והתקוות

הכל הכל הכל

לקב"ה

ולהודות לו על מה שכן יש

ולבקש על מה שעוד לא

והוא שומע הכל

והוא כל יכול

וזה מחזק מאוד!

להוסיף לעצמך מקורות של מילוי מצברים בכל יום ויום

להתקרב למה שעושה לך טוב

להתרחק ממה שעושה לך רע

ולהמשיך כך בעוז ובגבורה ובאמונה

והדברים עוד יתבהרו!

כולם!

לאט לאט

אני רואה ב"ה בחוש איך כ"כ הרבה חזיתות שקרו לכ"כ הרבה אנשים - פתאום במבט של אפילו לא הרבה זמן, אלא שנה אחת - פתאום כולם במקום אחר לגמרי!

ההיא שהתגרשה - התחתנה מחדש ומאושרת

ההיא שלא זכתה לילדים - חובקת תאומים

השבויים שחזרו

יונתן פולארד, וואו! זה בכלל... וכמובן כל השאר

החולים שנרפאו

העקרות שנפקדו

הרווקות שהתחתנו

הזוגיות שהתחזקה

הילדים שגדלו והביאו ברכה גדולה ונחת עצומה

הכוחות הפנימיים שכל אחד ואחת גילו בתוכם

הערבות ההדדית

האחדות

החסד

העזרה

השמחה

הצחוק

החיוכים

רגעי האושר

והשפע

והטוב.

טוב טוב טוב

שקיים!

ושילך ויגדל!!!

ואת עצמך חלק מהטוב הגדול הזה

ועכשיו לכי ומלאי את עצמך ❤❤❤❤

משם יש רכבת לאן שרוצים

לבעלי יש

מותר לו להעביר עלי?

שנים לא נסעתי באוטובוסים חחחח יש לנו רכב אחד והוא אצלי🤣

אני משתמשת באפליקציה של פנגו, אבל יש גם באחרות, בכולן אפשר לשלם באפליקציה על נסיעה בתחב''צ

ואם כבר נוסעים בתחבצ אפשר לחנות בלי להכנס לתוך העיר נגיד בגבעת התחמושת או בהר הרצל

פעם ברכבת הקלה לא היה אפשר לשלם על עוד מישהו, אבל נראה לי כיום כבר אפשר.

ואת יכולה לשלם גם דרך אפליקציה.

שימי לב שבמכשיר התיקוף צריך לבחור את האפשרות של שני תיקופים מראש, לפני הנחת הכרטיס.

אנונימי בתחנות רכבת הקלה ב10 ש"ח

איך משלמים בפנגו?

נרשמתי לאפשרות.

חסר. אבל הם לא זולים (חניוני הרכבת הקלה יותר זולים)

באגריפס יש את חניון חלון לירושלים

לפעמים אפשר למצוא באזור הדוידקה בפנגו

תודה רבה

יש חניון ענק בחינם

חניון נחל צופים קוראים לזה

ורכבת הקלה עד לעירייה

נראה לי הכי קל ככה

בגבעת המבצר

משתיהם לוקחים רכבת למרכז העיר , בערך 20 דק נסיעה ..

רק לזכור לתקף, אפשר באפליקציה של מוביט או פנגו, אחרת הקנס של 180 שח עולה יותר מכל חניון🤪🤪

היום הפנגו חכם כבר חחח

היחסים שלך איתו תמיד היו מורכבים? יש מצב לדבר איתו על זה?

ואין מצב לדבר איתו

כשניסיתי הוא פשוט הפך הכל עליי

הוא מאוד ביקורתי ורוצה שהכל יהיה בדיוק כמו שהוא אוהב ובעלי שונה ממנו בהכל וזה מטריף א

ותו

למדתי שזה מה יש,

לסנן ביקורים למינימום ולהפחית קירבה שלהם.

היתי מגיעה יותר לבד בימי חול משבצות נגיד.

באמת היה בלתי נסבל, וכן ניסיתי לדבר איתה, וראיתי שאין סיכוי ואין תועלת.

תזכרי שאותו בחרת אותו את אוהבת. כמה שהרבה להפחית קשר עם ההורים בגלל זה, לי זה היה עדיף...

כי אמא שלי היא כן עוגן מבחינתי

וזה בא ביחד

לשמיע רק דברים טובים וחיוביים על הצד השני

מתעצלת להוציא ולהכניס ולשטוף כלים.. .

ממליצה על מה שקטן

בסוף מה כבר צריך כזה איגותי לקציצת ירקות

כמה כבר את צריכה אותו ..לא על בסיס יומי..

אז בעיני הכי חשוב נח לישמוש

אני בכלל משתמשת מכמו מגרדת מגניבה מעלי אקספרס שכל לגרד איתה לא חשמלית קטנה וקומפקטית ולא צריכה מעבר

תודה על הזווית ראיה

נמכר באמת אז אל תסתכלי על זה

לדעתי סמוראי זו חברה פחות טובה מסאוטר

הכי חשוב אם הצורך שלך זה בעיקר גירוד ירקות לראות את הגודל של הפומפיה והאופציות שיש

תסתכלי גם על העוצמה

הוצאתי מהאינטרנט לא מהאתר של המתנות, שם לא היה כתוב.

הסמוראי 1000 וואט והסאוטר 750 וואט. אבל את צודקת באמת סאוטר זה חברה איכותית.

מבחינת פונדציות נראה שיש להם אותם פונקציות.

לי את המעבד מזון שלהם

תסתכלי על סרטוני סקירה

לא יודעת לגבי הדגם

אבל לא יודעת אם הדגם הזה, מאד מרוצה.

שימי לב לשני דברים חשובים 1. הגודל של המיכל- אם הוא פיצי וצריך כל רגע לעצור לרוקן שיהיה מקום לעוד ירקות- זה מעצבן. 2. החלקים המצורפים- אני קניתי לפסח מעבד מזון ולא שמתי לב שאין בו דיסקית לגירוד דק- שזה החלק היחיד שאני משתמשת, זה היה ממש מבאס וכמה שניסיתי להשיג חלק מהספק וממקורות נוספים לא הצלחתי. אז שימי לב שיש את החלקים הנדרשים לך.

איך אני יודעת שיש חלק שמגרד דק? זה מה שאני צריכה גם.. רשום שיש להב לגירוד או איך שלא קוראים לזה, השאלה איזה גודל זה יוצא..

ניסיתי לחפש סרטונים לא ממש הצלחתי

כתוב שיש 3 דסקיות- פריסה גירוד וצ'יפס. בתמונה זה נראה פריסה גסה ולא עדינה...

מעבד מזון דגם FPS585 - Sauter

יש שם אפשרות לפנות לשירות לקוחות אני הייתי פונה ושואלת אם זה כולל גירוד דק.

עזרת לי מאוד

שזה יכול לקרות לכם.. זה דבר נדיר

ודווקא אני חושבת שדבר כזה קורה יותר במקום המוכר שאז מאפשרים יותר חופש ופחות לחוצים כל רגע.

אבל למען האמת את 'על זה' ואפילו יש לך רצועות נשמע לי שהמצב אצלך טוב.

אם את רוצה אפשר גם לשים על הילד 'אייר טאג' יש גם כאלה שמתאימים לאנדרואיד.

בן כמה הגדול? אולי תקחו אתכם עגלה גם בשבילו, כדי שיהיה לו מקום מוגדר לשבת בו, וכשתהיו במקומות עמוסים תגידו לו שעכשיו אסור לקום? זה יכול לעבוד עליו?

אם היית אומרת שאת אנטי פתרונות מסיבות מדויימנות

אז היית חסקת אחריות.

אבל את לגמרי "על זה"

לא נותנת לשיקולים זרים להכתיב את ההשתדלות שלך, ממש שאפו!!

מה עם האייר טאג שרצית?

שימי לגדול בנעל.

ולגמרי להביא לו עגלה! מסכימה ממש עם העצה הזאת (טיולון מתקפל מטריה, תשאילי ממישהו רק לטיסה)

עגלות ילדים לא נחשבות במשקל, אל תחששי.

היתרון בעגלה, יותר משזה יעזור לשמור על הילד, זה יעזור לך לשחרר בלי להיות בלחץ כל הזמן.

מן הסתם יהיו מקומות פחות הומי אדם שתוכלי לתת לו גם מרחב

אבל במקומות הומי אדם לא לחשוב פעמיים.. הוא יכול להנות גם בתוך הטיולון.

איך אתם מתכוונים להתנייד? מקווה שאתם שוכרים רכב, תשימי נעילת ילדים.

בהצלחה!

נהיה עם שתי עגלות. איירטאג לא מצאתי אחד שמתחבר לפלאפון שיאומי שלי. אז קניתי רצועות ועם כל הקושי אני משתמשת באחד מהם גם פה בארץ, דווקא מקבלת פידבקים ממש טובים מהסביבה. יש מבטים מוזרים אבל לרוב בסדר. תחשבו על זה שעם רצועה יש לילד אפשרות להיות במרחק של עד 2 מטר, אם אביא לו יד כל הזמן הוא יהיה במרחק של עד חצי מטר. יש לו הרבה יותר מרחב.

אצלנו,

אני כבר לא יודעת אם אלה ילדים שבורחים או אמא עם קשיי קשב שלא יודעת להשגיח.

אני איתם כל הזמן, מחזיקה יד וממש כל צעד איתם.

הגדול איכשהו פתאום יכול להיעלם, ממש בשניות.

והוא כבר גדול מידי בשביל להסכים להביא יד כל הזמן.

נשימה עמוקה לחופשה ארוכה. בעז''ה יהיה לנו ממש כיף.

ומעניין באמת איך זה קרה.

כל כך מבינה אותך!

רצועות זה רעיון טוב ואולי כדאי לשקול איזה שעון gps? לא יודעת אני ממש חרדתית בדברים האלה

קניתי אחד וזה לא עבד. בחנות פלאפונים אמרו לי שעם שיאומי יש בעיה.

גם לך וגם לבעלך יש רק שיואמי?

וואי ב"ה ממש לא מובן מאליו

הוא לא נראה כמו ילד שהיה יממה בשמש. וגם חיפשו אותו בטירוף. משהו שם לא הגיוני. בטוח יש משהו מאחורי האירוע. אז כמובן להיזהר תמיד בטירוף. אבל לא הייתי מסיקה משם מסקנות...

ב''ה ממש ניסים שהוא נמצא. ישתבח שמו.

אולי הוא היה שם רוב הזמן/ ישן

השיחים היו מאוד רחוקים מאיפה שאיבד את משפחתו

ולא כמו שאומרים שזה 10 ק"מ

זה הגיוני שהוא הלך והלך

הוא כן היה חצי מעולף כשמצאו אותו, האמת הייתי בטוחה שחטפו אותו והתחרטו , אבל הוא כנראה הלך מלא ונרדם... מצאו אותו ממש ברגעים אחרונים, ממש מפחיד ומזעזע. נס גדול

נס ממש וממש משמח שנמצא בריא ושלם .אבל משהו שם בהחלט לא מובן ולא נשמע הגיוני

מתמקדים במי שנמצא ברוך השם.

עדיף פחות ילדים לאמא בריאה מאשר יותר ילדים ואמא בסכנת חיים.

אני אישית לא מסוגלת לחשוב על עוד ילד. יש לי 3 שיהיו בריאים.

כן יודעת שאתחרט כמעט בוודאות.

אבל לא מסוגלת לעבור את כל מה שעברתי.

אז נהנית מהם ככה.

לחיים יש כ"כ הרבה מה להציע חוץ מילודה

שלווה

תחביבים

טיולים בטבע

קשרים חברתיים

בילויים וחוויות משפחתיות

תשימי לב גם מה כתבת בהתחלה

'כולם מסביבי יולדים'

ותביני למה החלום שלך מתרכז במשהו אחד

שמעתי ממישהי שגם היה לה משהו דומה

ואז היא הבינה שבעצם חוץ מהרצון לעוד ילד כמובן אבל בתוך תוכי זה, עמוק בפנים נמצא בעצם איזה חוסר שאת מרגישה צורך למלא

וצריך לחשוב איך למלא אותו במשהו שהוא לא זמני. הילד כמובן הוא לתמיד

אבל הריון ולידה יהיה ויעבור ואז שוב תרגישי את זה.. מבינה?

לעבור לאיזה מימוש עצמי באופן אחר

שייטיב איתך ועם משפחתך

שעם כל הקשיים המטורפים שאת חווה סביב היריון ולידה וגם גידול הילדים - את עדיין רוצה היריון❤️

מעריכה אותך מאוד!

מציעה לך - לא לגנוז את החלום מיד, אלא לחלום אותו עד הסוף, לפרטי פרטים, ממש לחוות אותו, להתענג רק מהדברים הטובים שבו, לשהות בו כמה זמן...

ואז, באהבה רבה ובאמונה שלמה, לסגור אותו היטב בעטיפת מתנה, להניח אותו בכדור פורח, ולתת לו להמריא אל על... (אני אוהבת לדמיין שיש מקום בשמים שבו כל החלומות שלנו נאצרים ונשמרים, וכמו שתפילה לא הולכת ריקם, גם חלומות לא נעלמים. אולי מישהו אחר יזכה בהם, אבל הם עתידים להתגשם...)

ואחרי ששחררת את החלום הזה - נסי לטוות לעצמך חלום חדש, חלום טוב ומספק. הוא אולי לא ישתווה לחלום של ילד נוסף, אבל כן יכול לתת לך סיפוק ושמחה.

מתפללת בשבילך לטוב❤️

וכפי הנראה סיימנו.

בהתחלה לא קל להשלים עם זה, אבל ככל שהילדים גדלים ההורות משתנה ומתמקדת בדברים אחרים ופחות בגיל הרך ואז גם פחות מתגעגעים.

אני רואה מסביבי תינוקות והם מתוקים, אבל לא מרגישה שזה משהו שקשור לסיפור שלי איכשהו..

הרבה שנים זו הייתה פסגת שאיפותייך עד שזכית ב"ה לשני הקטנים,

כנראה שלעד תשאי איתך את הכמיהה לתינוק

ועדיין צריך להפריד בין הכמיהה עצמה והזכרונות של המסע שהיה, לבין המציאות שעכשיו ב"ה אחרי שזכית ללדת פעמיים בניסים מופלאים צריך לעבור הלאה..

פחות...

הקטנים שלך הם ניסים. והם דורשים המון המון טיפול והשקעה.

פלוס נשמע שצריך נחת קצת לנפש שלך, לזוגיות.

יכול להיות שזה רצון שתמיד יהיה, גם אם יהיה עוד אחד, אז אחריו. אז אולי צריך לתת לו מקום, להרגיש אותו ולעשות עבודה להשלים עם זה שהוא שם וזה בסדר גם אם הוא לא בא לידי ביטוי.

ולהתמקד באתגרים וברגעי הטוב שיש.

לכי עם הלב שלך

יכול להיות שההריון הזה לא יהיה בסיכון ויהיה רגיל לגמרי

ו36 זה גיל סבבה

לי נראה שהם פשוט רצו שתדעו שהם לא מתחייבים לשלם אם יהיה שוב צורך.

היא אמרה שלא תשלמו והוא כנראה חושב שכן

הייתי משתתפת בתשלום וזהו

בסוף הם באמת לא חייבים לשחם לכם על ההדברה

אבל תכלס אם זה משו שכנראה יחזור על עצמו הייתי שוקלת אם להאריך חוזה שם.

לא בדיוק אותם גילאים, אבל הייתי לבד בבית כל יום מאז שהתינוק היה בן שבוע עד שבעלי חזר מהעבודה... היה קשוח ממש אבל ב''ה אחרי 3 חודשים הרגשתי שנכנסו למסלול טוב ב''ה ותכלס היה לי ממש טוב איתם בבית אחרי הקשיים של ההתחלה.

הטיפ הכי טוב זה לזכור שהזמן עובר, עכשיו זה קשה אבל בעז''ה הם יגדלו קצת ויהיו החברות הכי טובות😍

מנשא טוב מציל חיים, תנסי

ולנסות להקל על עצמך כמה שיותר- לישון כל רגע שאפשר וכמה שפחות לעבוד בבית שמקביל

משתמשת במנשא פה ושם אולי באמת אתחיל להשתמש גם בבית

יודעת שזה זמני זה נראה נצחחח 🥺

מתנחמת שעוד קצת חגים ובעלי יהיה בחופש איתי

מאד הגיוני להרגיש ככה עם 2 תינוקות

זה יכול להיות קשוח הרבה זמן

כי ילדים קטנים ותינוקות לוקחים לרוב הרבה אנרגיות וסבלנות

להבין שזה הגיוני ולתכנן את היום/ תקופה לפי זה זה יכול לעזור

תקופה קשוחה ממש,

אבל זמנית ועוברת..

אני תמיד מרגישה שקלה בכמה שלבים. בעיני מאוד תלוי גם בתינוק ובאופי שלו.

אני הרגשתי הקלה חלקית איפשהו באזור גיל שלושה חודשים, ובהמשך שוב סביב חצי שנה ושנה.

תקחי כמה שיותר עזרה, תזכרי שזו תקופה והיא תעבור ולכן אין מה לחסוך בעזרה כרגע. תשמעי לא להגיע לקצה, לתפוס את עצמך לפני ההתפרקות. טוב מאוד שקראת לבעלך מהתפילה, זאת התקופה עכשיו, לכל זמן ועת ובע''ה יבוא יום שהוא ילך בנחת לביה''כ.

חיבוק, ושתראי המון נחת בע"ה🤗

ואין פה משהו חריג או בעיה בך/בילדים

זה פשוט קשה מאוד מאוד

אני בשלב כזה הייתי נעזרת בילדה מהבניין

היא היתה משחקת עם ה"גדול" בשעת אחהצ שזה השעות הכי קשוחות

לאט לאט נכנסנו לשגרה יותר יציבה התינוק טיפה גדל ואז הפסקתי עם העזרה

אבל כן זה היה קשה מאוד!!

את נמצאת בשלב מאתגר.

מנסיוני, לוקח כ3 חודשים עד שהבית נכנס לאיזון ושגרה חדשה. לא אומר שמאז הכל קל, אבל כבר יודעים מה עובד טוב ומה פחות, ואיך נכון לעשות כל דבר כמו סדר יום, מקלחות, הרדמות, ארוחות, נסיעות, יציאות מהבית וכו.

לא פירטת איזה חלק ביום הכי קשה או מאתגר לך, אז אשתף שאני עם תינוקת בת חודש וחצי עכשיו, והערבים קשוחים. בד"כ מתחילת אחה"צ עד 23 בלילה וצפונה היא לא כ"כ רגועה... וגם במשך היום מרגישה שעמוס ולא מספיקה לפעמים לנוח או להכין אוכל. ואצלי היא השביעית אז יש כאן עוד ידיים שיכולים להחזיק אותה ומעליה בן 3 וחצי. ועדיין זה שלב מאתגר. כך שאני ממש מבינה אותך.

מחזקת אותך להתמקד בצרכים הבסיסיים, להעזר בכל מי ומה שאפשר. ולדעת שעוד מעט בעז"ה תכנסו למסלול שיותר יהיה קל. (אצלי שלושת הגדולים צפופים. השלישית נולדה כשהגדול היה בן שנתיים ו8 חודשים)

והכי חשוב בשביל הכוחות שלך לישון טוב עד כמה שאפשר, ולאכול טוב (לא צריך ארוחות גורמה, אבל כן אוכל מזין ולא גאנק, וכמובן מים בימים חמים אלו).

את עוד במשכב לידה, נסי לשמור על הכוחות שלך, וכמה שהבעל יכול להיות יותר בתמונה זה רווח נקי של שניכם.

מנסיוני, מה שהכי עוזר-

לתת לה להרגיש שהאחות החדשה היתה מתנה בשבילה. גם בגיל כזה היא לגמרי יכולה להבין אם התינוקת זה שבר שאסור להתקרב, לגעת, לוקח לה את אמא, וכו.. או שאיזה כיף שיש לי בובה שמותר ללטף (תציעי לה, ותראי לה איך. תסבירי לה איפה לא ולמה). אפשר להביא לה טיטול או לעזור לאמא להחליף לה, אפשר לשים לה מוצץ, אפשר להחזיק אותה (כמובן יחד איתכם, אבל שהיא תרגיש שהיא מחזיקה). וכו. כל זה נון תחושה שזאת מתנה שווה, שהרווחתי חברה, ואחריות ולא הפסדתי.

אצלי השנה הראשונה היתה קשה כמו שאת מתארת.

נעזרתי הרבה בביבייסיטר שהיתה ביחד איתי והילדים.

עכשיו הם בני 3 ו2 וזה הכי מתוק בעולםםםם

משחקים שעות ביחד. אוהבים וחברים. במקרה שאחד מהם איתי לבד הוא שואל איפה השני.

מרגיש לי שאני חייבת מישהו איתי כל יום גם לחברה וגם לעזרה

אוף וחמותי עוזרת מלא במהלך השנה שהבת שלי אצלה ביום יום. באלי לעשות אצלה שבת אבל בטח בעלי פחות ירצה

ואמא שלי פחות תצליח להשתלט להרדים וכאלה

וזה מבאס אותי שאני רק רוצה שהזמן יעבור ויחזור לעבודה לשגרה

באלי להנות מהן להיות בטוב

בעלי עוזר לי מלא ואהבה שלנו התעצמה עוד יותר עם הקושי הזה

הקושי הוא ההרדמות הלילות ההתעוררות של הבכורה

והתינוקת לפעמים איך ששמה אותה מתעוררת ואז זה לופ של הנקה 24/7 ככה מרגיש

אני רוצה בהמשך לשלב תמ"ל. יש תמל שלא עושה בעיות עיכול וכו? מניסיון שלכן…

כל טיפ יתקבל בברכה

הקטנה שלי תכף בת שנה ומאז שנולדה היא די מאתגרת אותנו. המון פעמים אני מוצאת את עצמי אומרת שאני מחכה שהיא תגדל... ומציבה לעצמי יעדים חחח🤭

אמרתי לבעלי שלא כיף לי להיות בראש הזה בגידול שלה, ולא בהנאה מהמתיקות. כי היא באמת בובה, מתוקה ממש. הוא שיקף לי שאני לא מחכה שהיא תגדל אלא שהקושי יחלוף.

איזה יופי שאפשר לחשוב על זה שהקושי יחלוף.

שאת ממש קצת אחרי לידה, עדיין במשכב לידה, ממש הגיוני שזה ככה, לקוח זמן להתאושש מהלידה ולפני שישה שבועות אין מה לדבר בכלל. כשאת תתחזקי ותרגישי יותר טוב זה יראה אחרת... בנתיים כמו שתיארת כדאי עזרה כשצריך בעיקר כדי לישון ביום, אם אפשר לפחות שעתיים ברצף, זה מאוד משמעותי.

לנו גם יש רווח כזה בין ילדים וגם אחותי ואני ברווח כזה ובאמת זה כל כך שווה כשגדלים!!

שלא תמיד זה ככה עם צפופים. אומרת את זה בעיקר כדי שלא תחששי מילדים הבאים... (למרות שאי אפשר לדעת מראש)

שני הראשונים שלי צפופים יחסית (שנה וחמישה חודשים הפרש), והם היו תינוקות נוחים מאוד והגידול שלהם היה יחסית קל (יחסית, כמובן, כי תמיד גידול ילדים נושא אתגר), והיה לי גם כיף איתם.

יש לי עוד שני צפופים (הפרש של שנה ותשע), וזה כבר היה מאתגר יותר, כי הגדול מביניהם היה תינוק מאתגר (בגיל שנתיים הוא יחסית נרגע).

והכי מאתגר היה לי דווקא (ועדיין, בעצם) עם שתי האחרונות, שהן לא צפופות (הפרש של שנתיים ותשעה חודשים), פשוט כי שתיהן היו תינוקות מאתגרות וגם בתור ילדונות הן מאתגרות...

בכל אופן, כרגע עוד לגמרי הגיוני שקשה לך, כי את שנייה אחרי לידה. כשקצת תצליחי להתאפס, אולי תנסי לברר אם יש משהו ספציפי שמציק להן - משהו שמקשה על הגדולה לישון ברצף (קשה לי להאמין שזה נטו רגשי), משהו שמקשה על הקטנה לינוק (אולי אלה לא רק גזים, וגם אם אלה גזים אולי יש דרך להקל עליה).

ובינתיים - כן, תנסי להיעזר כמה שאפשר בכל מי שמציע עזרה... אולי אפילו בייביסיטר שתוציא את הגדולה לטיולים ותעייף אותה מספיק כדי שתישן טוב בלילה וגם תיתן לך מנוחה לטפל בתינוקת לבד...

הרבה כוחות ומזל טוב!

אצלי גם כולם צמודים ..

ובשנים הראשונות גם חוויתי הרבה קושי של אינטנסיביות שוחקת

וגם אצלי הם בכיינים ורוצים ידיים ולא ישנים וכו

חושבת שזה תהליך של למידה אמהית.

בהתחלה הבנתי שלא נכון לבא עם ציפיה להצליח ושיהיה קל ויתקתק הכל

אני לומדת את המקצוע

אני לומדת את עצמי שם

לומדת מה עובד לי ומה מאתגר לי

לומדת איפה אני יכולה לעזור לעצמי ומה יכל להקל עלי

לומדת לחשוב יצירתי

לומדת לכבד את עצמי ושאני חשובה והשמחה והכוחות שלי חשובים

לומדת לעשות איזונים

לומדת לקחת בפרופורציות

לומדת להזכיר לעצמי מראש שזה תקופה קשה יותר אבל היא עוברת ולכן לומדת לקחת אוויר ולנשום עמוק

ובעיקר

לומדת להקליל!! לא לשקוע בהווה מדי

אז לא ישנתי.

.לומדת לומר את זה לעצמי בטון זורם ועובר הלאה

לתת חיבוק לעצמי ולהמשיך

באחרונים למדתי לזהות שאני רוצה להנות ולא רק לשרוד

ואז גם ניסיתי ללמוד איזה גישה תעזור לי להצליח להנות גם בקטנטנות

וזה עובד

ב3 האחרונים ממש נהנית מכל רגע לצד העיפות והבקשות וכו

קצת כמו שפיתחנו חוסן מול טילים

אז אני מרגישה שעם הזמן פתחתי חוסן מול אתגרי התינוקות והאמהות אחרי לידה

אני משתדלת לא לקחת קשה ..לכתוב הרבה להקשיב לעצמי אבל לעבור מהר הלאה ולא לשקוע בקושי

הסיפור הוא לידה ותינוק וילדים מתוקים

ויש גם קישוטים של קושי..לפעמים הם על כל הדף..לפעמים רק בחלקו

וכל זה נכון לא רק לצמודים.אבל בצמודים י ש יותר סכנה לחוות רק את ההישרדות ולא את המתיקות

ולכן חושבת שהעבודה היא תודעתית בעיקר

וגם פרקטית למצוא דרכים להקל על עצמך

ולזכור שזה זמני ההתחלה זה עובר

שזה באמת זמני ושווה את זה

מישהי רשמה שבעלה אמר לה שזה לא שיגדלו אלא שהקושי יחלוף… אהבתי ממש את המחשבה

אנסה כמה שיותר לזרום ולא לשקוע

כמה שאפשר..🩷

תודה לכן