ה' שפתיי תפתח

לפני, לפני, לפני הכל - חיבוק אהובה שלנו!!! בואי נעשה כאילו שאין קורונה, ואין מסיכות, והקשר הוא קשר של פנים אל פנים (ולא קשר וירטואלי של פורום), תפתחי גדול את הידיים ובואי לבכות בתוך הידיים שלי ולשחרר את כל המתח הזה.

נראה לי שהקטע הקשה ביותר, זה הסיפור של החברה היקרה שלך. ואם את עד כדי כך מכירה את הפרטים של הסיפור הזה, סימן שאתן מאד קרובות ושאת מאד נוכחת בשבילה, עד כדי כך שהיא משתפת אותך ברמה הזאת. ומן הסתם גם הסיפור של החבר של הבעל. סיפורים כאלה ש'מגיעים לפתחנו' הם דבר שעלול לטלטל אותנו מאד. קשה מאד להתעלם ממה שקורה אצל אנשים אהובים לנו. קשה מאד לעשות הפרדה ולהמשיך עם החיים כאילו שום דבר לא קורה. אני יכולה להרגיש את העומס הרגשי שרובץ עלייך מהסיפורים האלה, וזה ממש טבעי שתרגישי צורך לפרוק אותו גם את. (ולכן בעיניי עשית נכון ששלחת לפני שהתחרטת!! ככה את פורקת את המשא הלא קל הזה עם עוד אחרות - אנחנו - שפחות מעורבות ברמה הרגשית ויכולות לתמוך בך בלי לחוש את העומס שאת חשה).

זה באופן כללי כשקורים דברים לסביבה שלנו. ובמקרה שלך מותק, הלב הענק שלך עוד יותר מעצים את זה. אנחנו מכירות אותך כאן, אנחנו רואות איך את משתדלת להגיב לכל אחת, כמה שידך רק משיגה. חיבוק לזאת, מילים טובות לשנייה, שיתוף מהראייה החדה והמקורית שלך לשלישית, ושוב חיבוק לרביעית וכו'. את אדם כזה שלרגע אשכרה נכנס לנעליים של השנייה ומנסה להבין מקרוב מה קורה שם. את באמת 'נכנסת' לכל סיפור ומן המקום הזה מגיבה. זה חלק ממה שעושה את התשובות שלך לכל-כך מרגשות / מחזקות / מחכימות. וכמו שכבר כתבו לך בתקופה האחרונה, את בהחלט נכס לפורומנו היקר. רק ש- כמו שאני בטוחה שאת יודעת בעצמך- יש למעורבות הרגשית הזאת לא רק יתרונות, אלא גם מחירים. כל סיפור קשה שאת קוראת כאן, כל הזדהות שלך בלב או בכתב או בשניהם, כל תגובה אמפטית או מנערת שלך - כל אלה צורכים מן האנרגיה שלך.

אני חושבת שזה מצויין שאת בגדול לא רואה חדשות. אני באופן אישי כן קוראת חדשות, אבל אני ממש נזהרת לא להיכנס לכתבות שאני מנחשת שאמצא בהם תיאורים קשים. זה ממש לשמור על הבריאות שלנו לעשות ככה. לגבי בעלך (ואני בטוחה שאת יכולה להגיע לתובנה הזאת בעצמך), הייתי פשוט מבקשת ממנו לשמור לעצמו ידיעות כאלה ולא לחלוק אותן איתך. ואם הוא כבר התחיל בכל זאת, לעצור אותו ''מאמי סליחה, אבל אני לא יכולה לשמוע סיפורים כאלה''.

ועכשיו, לגבי מהות השאלה שלך... באופן אישי, חלק גדול מהדיכאון שלי סבב סביב שאלת הרוע בעולם הזה. רוע בחיי הפרטיים ורוע באופן כללי בעולם. זה הטריד אותי עד מאד. עד מאד. אני לא יכולה לומר במילים עד כמה. אני מציינת את זה כדי להגיד לך שהתייה וההתקוממות, הסלידה והייאוש שבעקבותיה מוכרות לי מאד. אצלי, הפניתי את כל האחריות ל'סיבת הסיבות' וכעסתי מאד על הקב''ה.

ויום אחד, החלטתי משהו. אני בן אדם שהאמת והיושר הפנימי חשובים לו מאד. ולכן הגעתי למסקנה שאם אני רוצה להיות אמיתית לחלוטין, אז אני חייבת (לעצמי) לראות את כל התמונה. לא רק את כל הדיפקטים של העולם הזה. לא רק את כל הדברים הרעים והנוראים. אלא גם את הדברים הטובים. שאם אני רוצה להיות פיירית, אז לצד כל הביקורת שלי לקב''ה על כל הסבל שהוא מביא לי ולאנשים אחרים, אני צריכה גם להכיר בטוב שהוא מעניק לי ולאחרים. אני זוכרת את הפעם הראשונה שיישמתי את זה בפועל. רצתי לרכבת הקלה ותפסתי אותה. אספתי את כל היושר הפנימי שהצלחתי לגייס, ומעומק הדיכאון והכעס שבהם הייתי שרוייה, מלמלתי 'תודה' לריבונו של עולם. אחרי הפעם הזאת, הייתה עוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת... וגיליתי את מה שכבר ידעתי אבל הסתתר מאחורי יותר מדי חושך - שהטוב הוא בכל מקום, בכל פינה, בכל רגע. אם רק נשים לב אליו.

אחר-כך, כ-3-4 שנים לאחר מכן, התחלתי לכתוב (כמעט) מדי יום 3 דברים שאני מודה עליהם. יש ברשימות האלה הכל מהכל. דברים פיצקים ודברים אדירים (כמו 'סוף הקורונה' שהיה באביב האחרון). דברים פרטיים ודברים לאומיים (הצלחת תרגיל ה'מטרו' במבצע שומר החומות או להיות חלק מעם פשוט נפלא ששולח מתנדבים בלי סוף ללוד ולרמלה כדי לעזור לתושבים היהודים). טל בן שחר אומר ש''כשמסתכלים על היש, היש גדל'', ואני ממש רואה את זה עלי. אני רואה איך צורת החשיבה שלי באמת משתנה עם הזמן, ואיך העיניים שלי מתרגלות עוד ועוד להתבונן בטוב ולהחליק את הדברים הלא טובים.

עוד משהו שרציתי לכתוב לך. אמונה, זה עניין של בחירה. ברמת האמונות, אין מסמך חתום מלמעלה שבא לאשר או להפריך את מה שאנחנו מאמינות. יכול להיות שאנחנו צודקות ויכול להיות שאנחנו טועות.  אמנם ברור שאנחנו מושפעים ע''י החינוך שקיבלנו, ושלל החוויות שעיצבו אותנו לאורך כל החיים. אבל אחרי כל זה, יש לנו עדיין את הבחירה של 'במה אנחנו רוצות להאמין'. אחרי שאמרנו את זה, אני רוצה לשתף אותך בכמה אמונות שבחרתי ושממש מנחות אותי:

* יש יותר אנשים טובים מאנשים לא טובים. זה גם מה שאני אומרת לילדים שלי כשאנחנו מדברים על דברים כמו מוגנות וכאלה. זאת אמונה ממש מעצימה ומרגיעה.

* אפשר לצמוח מקושי ומניסיונות. זה נכון שאפשר גם להישבר. אבל כשאני רואה מישהו שסובל, אני *בוחרת* להסתכל אליו בעיניים של אמון. ולדמיין שבסופו של דבר, הוא יגלה כמה הוא גדל וכמה הוא קיבל מכל הסבל שהוא נאלץ להתמודד איתו. את האמונה הזאת אני מבססת על סיפורים של אנשים מעוררי השראה, שמינפו חוויות נוראיות לעשייה מדהימה בעולם ולהוספת אור עצומה סביבם. לדוגמה, כשאני חושבת על החברה שלך, אני בוחרת להאמין שבע''ה יהיה סוף טוב לסיפור שלה, ושבעוד X שנים היא בע''ה תתחתן שוב. ולא רק זה, אלא היא אולי גם תקים מרכז שעוזר לנשים במצבה. או כל דבר גדול אחר.

* אנחנו בדור מדהים. דור של חזרה לארץ. דור של הפצת תורה בעולם בקנה מידה מטורף. דור של שפע בלתי נתפס של עמותות שעוסקות בחסד ובעזרה לזולת. דור עם אינספור מחוות של אחדות (כמו שכתבתי לך אז ביום ירושלים). דור שאנחנו זוכים לצבא משלנו ולמנהיגים משלנו! אז נכון, יש מלא בעיות ויש גם סיפורים מחרידים ממש פה ושם. אבל אם נשווה שנייה עם רגעים אחרים מההיסטוריה שלנו - לכמה טוב אנחנו זוכים! זה משהו שמשאיר אותי פעורת פה כל פעם שאני מתבוננת בו. איך אני הקטנה זכיתי לכזה חסד??? לחיות בדור כזה...

* יש הרבה מאד שליחים למקום. ואיפה שקשה לי מדי, סימן שאני כנראה לא צריכה להיות שליחה למקרה הזה. איפה שלכתוב תגובה ייעייף אותי מדי, עלול לרוקן אותי ממשאביי או סתם יבוא על חשבון דברים חשובים אחרים - סימן שעם כל הרצון הבוער להיות שם עבור אותה אשה יקרה, זה לא התפקיד שלי. וב''ה שהעולם גדול, ושיש בו כל-כך הרבה אנשים טובים, ואני מאמינה שהקב''ה כבר ישלח לה את השליחים המדוייקים לה. אני לא יכולה לקחת את הכל על הכתפיים שלי. אני פשוט לא. אף אחד לא יכול.

* אני חושבת שהיה לי עוד משהו, אבל לא מצליחה לזכור...

זהו יקרה, מקווה שזה עוזר.

קחי עוד חיבוק גדול, ועוד אחד אחרון.

את כל-כך מחבקת את כולן, זכות לחבק גם אותך ❤

ושבע''ה הכל יתהפך לטובה הן עבור החברה היקרה, והן עבור החבר של בעלך. ושנזכה כבר לגאולה השלמה ולסוף כל סבל מכל סוג בעולם. אמן.

ירבו כמותך בישראל

והלוואי שאת צודקת!

אין לי תשובה

מנסה להתעלם שוב, כמו שכתבת... אבל קשה

הרגשתי בדיוק בדיוק כך, ולא פעם ולא פעמיים, אלא פעמים רבות במהלך החיים.

חלקם אפילו בחודשים האחרונים.

ההרגשה הזו שהכל סוגר

שלכל כיוון שלא תסתכל - יש רע.

וכאב.

הו הו כמה כאב כמה!!!

כאב לאנשים שיקרים לך

וכאב לעוד אנשים שיקרים לך

וכאב לעצמך

וכאב על אובדנים שחווית וחווים אנשים

וכאב בכל מעגל שהוא

חברות, משפחה, עבודה, הארץ, העולם...

כאילו די, זה כאילו לא נגמר ואין סוף לרע הזה!!!

אני חושבת שאולי אולי את בסוג של הצפה כרגע.

הצפה של כל מה שחווית ושמעת וראית.

פשוט הצפה.

תדמייני כל אדם, גם ההכי מדהים וחזק שבהם, שהוא עובר הצפה - הוא לא יכול יותר. די. נגמרו הכוחות. נגמרו המצברים.

נגמר המלאי.

אין.

פשוט אין.

ולא רק שאין - גם כל הכאב והקושי מציף

ואז יש עוד קושי אחר - וגם הוא מציף

ועוד

ועוד

ולפעמים אפילו לנשום אי אפשר ברוגע!!!

אז במצבים כאלה חייבים חייבים יקרה רגע לעצור!

לעצור ואפילו רק להסדיר נשימה.

פיזית.

פיזית לעשות תרגיל של נשימה עמוקה

להכניס עמוק אוויר מלוא הריאות במשך 4 שניות,

להשהות אותו עוד שתי בניות בלי להוציא

ואז לנשוף אותו החוצה לאט לאט עוד 4 שניות.

ככה לעשות סטים של נשימות, לפחות איזה 6-7 סטים.

לעצום עיניים.

לשים את עצמך במקום שקט.

שקט שקט.

גם אם זה ללכת לחדר ולנעול את עצמך שתי דקות (בררר רק שזה מזכיר לי מה שהיה בשרשור בפורום הקודם קיבלתי צמרמורת, אבל ברור שחס ושלום לא דומה לזה, אלא פשוט ש*את* תעניקי לעצמך מתנה של פרטיות 2 דקות כדי להסדיר נשימה בלי הפרעות... הנה, גם לי יש עכשיו "מיני הצפה" בקטן - שהתיאור המזעזע הזה של המחשבה שאותה אישה בוכה בחדר נעול וחשוך... אין... זה פשוט גומר.

ואפילו לכתוב עכשיו בהודעה אחרת לגמרי, ובסיטואציה הפוכה של *לקבל כוחות*, רק כשכתבתי את המילה "לנעול בחדר" - כבר זה הציף ועשה לי קונוטציה זוועתית...

אז תחשבי יקרה מה *את* חווית

את!

שמתמודדת עם חברה קרובה קרובה!

שעוברת דברים רעים רעים!

וכמה חושך יש שם!

ופתאום לשמוע על עוד אישה שחוותה אלימות

ואז את כל מה שקרה גם בהמשך השרשור

טוב, וואו

זה פשוטו טו מאץ'!

יותר מדי!

לכולם!

ובטח ובטח לאישה רגישה ומדהימה כמוך!)

אז אחרי הסוגריים המאוד חשובים האלה - רוצה להמשיך -

אז לעצור.

ולקחת זמן לעצמך.

חובה!

זמן לעצמך, אפילו אם מועט,

להסדיר נשימה

לסדר מחשבות

לנשום

להתמלא

לשתות

אולי תה חם ומתוק

מקלחת נעימה וחמה

כל פינוק שבא לך

פינוק קטן של אוכל

תפילה לקב"ה שישלח כוחות

שיתוף

חיבוק

וכמובן - שינה!

שיר מעודד

מוזיקה בכללי

פרק קצר של סדרה מצחיקה או סטנדאפ

להביט בתמונות של האוצרות שלך בטלפון או במחשב,

לצאת לשאוף אוויר בחוץ

הליכה קצרה

וכל הטענת מצברים אחרת!

וכל מה שיכול לעשות לך טוב!

ועד שלא תרגישי שאת מתמלאת בחזרה, לפחות 90% מה"סוללה" שנקראית "מיואשת" - את *לא* משקיעה שום אנרגיה בדבברים שמרוקנים אותך! 

אי אפשר יקרה!

את על 0% בסוללה ועדיין משתמשת בכל הכוח במכשיר...

אפשר להתפוצץ, לקרוס חלילה.

האיתותים הללו של הגוף שלך החכם

ושל הנפש החכמה

אומרים לך -

היי יקרה! עד כאן!

אנחנו חייבים מילוי!

בואי תדאגי לנו למילוי

ואז נחזור כמו גדולים עם כוחות מחודשים להשפיע עוד ועוד טוב בכל המעגלים

אבל קודם המגעל שלך.

את.

עצמך.

מתמלאת.

נושמת.

מתחזקת.

שמחה.

ואח"כ כמובן אישך והילדים

ואז המשפחה המורחבת

והחברה היקרה

ושאר המעגלים

לאט לאט.

אי אפשר הכל בבת אחת.

את רק בן אדם אחד.

מדהים, אבל אחד. ובן אדם. אנושית. בשר ודם.

עם גבולות יכולת

עם אנרגיה שהיא לא בלתי נגמרת אלא היא מוגלת כי אנחנו בני אדם...

ואיפה שנבחר להוציא אותה - זה בהכרח יבוא על חשבון משהו אחר.

לכן עכשיו התיעדוף הראשון הוא להוציא אותה רק על ההתמלאות שלך.

ורק אז, שתהיי מלאה יותר, תוכלי להוציא ממנה גם לעולם כולו.

אני אישית לא שומעת חדשות *בכלל*

בכלל עד כדי שאחותי ואני נסענו לא מזמן איזו נסיעה -

והיא שמעה חדשות - פשוט כיביתי לה את הרדיו באוטו,

וכשהיא אמרה שהיא רוצה לשמוע -

פשוט סתמתי את האוזניים שלי ושרתי "לה לה לה" חח כמו ילדה קטנה ממש

לא יכולה להכיל את זה!

לא רוצה לשמוע!

גם לקרוא אני לא קוראת כמעט בכלל בכלל

אם יהיה משהו רלוונטי אליי - אני כבר אדע.

בקושי כותרת מצליחה לעכל.

אף פעם לא נכנסת לכתבות, אפילו מכותרות נמנעת.

אנשים שאינני יכולה לעזור להם - בים אם זה במעגלים קרובים ובין אם הם רחוקים - זו עבודה, אבל מנסה להפנות הלאה אם אני יכולה, להתפלל עבורכם, לקוות, לשלוח חיבוק.

וזהוץ

לשחרר.

אי אפשר לעזור לכולם.

את רק בן אדם.

אחד.

חחיד ומיוחד.

ואחד.

וכמה טוב את משפיעה!

ועוזרת!

ותומכת

ומאירה

ומחדדת

וכמה אכפתיות נובעת ממך

אולי המילה שהכי מתארת אותך - אכפתיות!

כ"כ כ"כ אכפת לך!

ורק בגלל זה את כ"כ מתאמצת!

ואני רוצה לבקש שבראש ובראשונה עכשיו ובכלל - יהיה אכפת לך מעצמך!

שתחדיי בחדות המדהימה שלך גם את גבולות הגזרה שלך!

את קצה גבול היכולת שלך!

את מה את כן יכולה

ומה את לא

את מה עושה לך טוב וממלא

ומה מרוקן

את מתי את יכולה לתת יותר מעצמך

ומתי את זקוקה לקבל, או להעניק לעצמך

ואלו דקויות שהן לימוד של חיים...

גם אני בלימוד הזה... והוא מרתק, ולפעמים שובר, ונופליםפ, ומתאכזבים,

אבל בסופו של דבר גדלים!

וגם מכל הרע שבעולם -

נכון.

הוא קיים.

אבל הטוב קיים שבעתיים!

"ברגע קטון עזבתיך

ורחמים גדולים אקבצך"

הרע הוא כמו רגע קטון!

והטוב הוא עשרות מונים טוב ומאיר וגדול כ"כ כ"כ!

ותמיד אני זוכרת את העלון של שבת שהיה כשהיינו ילדים שכתב בו חנן פורת זצ"ל, שקראו לו "מעט מן האור"

ותמיד זה הזכיר לי שמעט מן האור - דוחה הרבה מן החושך

ומה יותר מתאים מחנוכה שעוד מעט מגיע

שמעטים ניצחו רבים

והיה נס

ואור גדול

וקצת קצת אור - פשוט העיף את כל החושך

אז כל אחד מאיתנו הוא "אור קטן"

וכולנו "אור איתן"

ולא רק בשיר ילדים חמוד

אלא באמת באמת

לכל אחד מאיתנו יש כוח על!

לעשות ולהשפיע טוב ***בגבול היכולת שלו***

במעגלים שלו

ואותו האור ממשיך ומשפיע עוד ועוד ועוד

ממש כמו אבן שזורקים על פנני המים והיא יוצרת עיגולים עיגולים סביבה

כי חיוך אחד שלך לילדה,

שהלכה שמחה לבית הספר וחייכה לעוד ילדה,

שהרימה אותה כי הייתה בהרגשה נוראית לפני כן,

וחזרה הבייתה ועשתה נחת רוח להוריה שהיא שמחה,

או אמירה ועזרה שלך לבנות כאן בפורום או בחיים האמיתיים,

שהצלת

ועודדת

והרמת

ותמכת

ואז הן היו עם עוד כוח לילדים, לעצמן, לאיש,

שבחזרה המשיכו טוב במעגלים שלהם,

ואותם אנשים שפגשו גם 

ואין לדבר סוף!

כן כן

ל***טוב*** אין במאת סוף!

הוא באמת אינסופי!!!

(קצת כמו בסרט תעביר את זה הלאה, מכירה?)

אז להוסיף אור

לא לחשוב יותר מדי על החושך.

כי כשמוסיפים אור החושך ממילא מסתלק ומתמעט

ומספיק אפילו אור קטן

ואפילו יחיד

בכדי לגרש חושך גדול גודל

וכמובן כמובן שיש לנו את בורא עולם

שהכל לשו

והכל מאיתו

הטוב והרע

ולימדנו לברך על הרעה כשם שמברכגים על הטובה

ולימדננו שהכל לטובה!

כל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה

ולהתחזק באמונה

בביטחון באבא שלנו בשמים שיודע טוב טוב מה הוא עושה!

והוא אחראי על הכל!

ולפעמים התפקיד שלנו הוא

"הרפו!

הרפו ודעו כי טוב השם!"

אבל תפרי יקרה

הרפי

לא כל העולם על כתפייך היקרות

ומה שלא בגבול יכולתך - להרפות ולשים על הקב"ה. הוא כל יכול באמת באמת.

ולראות את כל הטוב *שכבר קיים*

באנשים טובים

בנפלאות הבורא

בילדים שיש

במשפחה

בחיוכים

באוכל הטעים

בשפע

במיטה הנוחה

בגוף שמתפקד

ובכל פינה ממש ממש יש טוב ובשפע

ולהגדיל את המיקוד שלנו דווקא עליו

לא לקחת אותו לעולם כמובן מאליו

אלא להיפך - להנכיח אותו!

לראות אותו!

להעצים אותו1

להודות עליו!

ההודיה עצמה מעניקה כ"כ הרבה כוח! כ"כ!

להתפלל במילים שלך

את כל הכאב

והקושי

והתקוות

הכל הכל הכל

לקב"ה

ולהודות לו על מה שכן יש

ולבקש על מה שעוד לא

והוא שומע הכל

והוא כל יכול

וזה מחזק מאוד!

להוסיף לעצמך מקורות של מילוי מצברים בכל יום ויום

להתקרב למה שעושה לך טוב

להתרחק ממה שעושה לך רע

ולהמשיך כך בעוז ובגבורה ובאמונה

והדברים עוד יתבהרו!

כולם!

לאט לאט

אני רואה ב"ה בחוש איך כ"כ הרבה חזיתות שקרו לכ"כ הרבה אנשים - פתאום במבט של אפילו לא הרבה זמן, אלא שנה אחת - פתאום כולם במקום אחר לגמרי!

ההיא שהתגרשה - התחתנה מחדש ומאושרת

ההיא שלא זכתה לילדים - חובקת תאומים

השבויים שחזרו

יונתן פולארד, וואו! זה בכלל... וכמובן כל השאר

החולים שנרפאו

העקרות שנפקדו

הרווקות שהתחתנו

הזוגיות שהתחזקה

הילדים שגדלו והביאו ברכה גדולה ונחת עצומה

הכוחות הפנימיים שכל אחד ואחת גילו בתוכם

הערבות ההדדית

האחדות

החסד

העזרה

השמחה

הצחוק

החיוכים

רגעי האושר

והשפע

והטוב.

טוב טוב טוב

שקיים!

ושילך ויגדל!!!

ואת עצמך חלק מהטוב הגדול הזה

ועכשיו לכי ומלאי את עצמך ❤❤❤❤

בהמשך שהגוף יתרגל כבר לא יהיה ככה אל תדאגי.

זה לא נחשב מינון גבוה הוא כבר גדול

אבל איך גיליתם רק עכשיו? מה היה בשנים קודמות?

הוא רגיל למשאפים בכללי?

הבן שלי מקבל מינון הרבה יותר גבוה (בן 3 עוד מעט) ואין לו תופעות כי הוא כל הזמן על זה 

לגבי השינה אני לא מכירה תופעת לוואי כזאת.

יודעות בערך תוך כמה זמן עוברות תופעות הלוואי?

וזה נכון שזה ממכר ושאחר כך אי אפשר להפסיק?

סטרואידים זה לא ממכר, אבל יש תופעות לוואי ידועות. לצערנו אם יש מחלה שדורשת טיפול לפעמים זה הטיפול היחיד המתאים והוא מציל חיים.

אם את חוששת אפשר לקבוע תור לרופא ריאות לילדים

איזה תופעות לוואי?

לא ראינו אצלה עצבנות במהלך השימוש במשאפים

ובטוחה שהרופא אמר לקח 2 לחיצות המכחול פעמיים ביום?

בעיקרון הכחול עד כמה שידוע לי הוא רק לזמן התקף..

לבת שלי היו התקפים חמורים שהיא הכחילה ונסענו איתה כמה פעמים למיון והכי הרבה אמרו לנו פעמיים לחיצה אחת מהכתום, ובזמן התקף פעם או פעמיים מהכחול

אולי זה מינון גבוה אם רק עכשיו התחילו לתת משאפים כי בדכ מתחילים עם 2 ליחצות מהכתום בלי הכחול/אפור.

אנחנו לקחנו תקופה ארוכה 4 לחיצות מהכתום ומהכחול יותר -בילד קטן יותר אז המינון לא חריג.

אבל- כן כדאי להתייעץ עם רופא ריאות טוב!! לא סתם רופא ריאות , לצערי יש לי ניסון מר עם רופאים סנדלרים...

גם אצלנו זה המינון שניתן כבר פעמיים

ובזמן התקף אפשר משאף כחול בלי הגבלה.

פעם אחת קיבלנו גם 3 פעמים ביום מינון כזה.

פשוט יש לו כל הזמן צפצופים מהריאות (בסטטוסקופ, לא בנשימה),

והמון דלקות ריאות חוזרות.

לגבי העצבנות בוודאי

לגבי השינה דווקא הרבה פעמים זה עושה הפרעות בשינה אבל בטח גם קשור לפחות בעקיפין

אבל אם הוא מקבל סטרואידים אז חד משמעית

זה משפיע מאד.

לא מכירה בשביל להציע תחליף, אבל זה תרופה חזקה ביותר

אם כן איך נותנים אותו בחופשיות ככה?

לנו נתנו הנחיה לתת חודשיים 4 לחיצות ערב , 4 בוקר למנוע התקפים וזה לא עזר

אם זה כזה חזק איך נותנים ככ הרבה והיד קלה על ההדק? 

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

אני חושבת שצריך להזהר לא להכניס כאלה רעיונות לראש של עצמינו

חברה אמרה לי שהיא לא הולכת לשירותים כשהיא לבד עם הילדים

וואלה לא נשמע לי תקין בעליל.

אמא היא גם בן אדם עם צרכים.

גם לי יש ילד שובב מאד מאד מאד

והוא קטן ולא מבין סכנה

ועדיין יותר הייתי חושבת איך למנוע מצבי סכנה לא עי השגחה מתמדת שלי

(אלא אם כן השגרה אצלכם זה ש2 ההורים בבית, ואפילו אז)

יש לי ילד בן 6. גם בת השלוש וחצי שלי מבינה מה הכוונה מסוכן

אז הייתי מסבירה שלקשור זה מסוכן.

מה שמסוכן הוא רק ברשות ובהשגחה של אמא. כמו לגזור, לחתוך, לקלף..

(אגב אצלינו יש מלא דברים מסוכנים באמת בגלל הקטן. גם מטריה זה מסוכן- כי בקלות משתחרר שם שפיץ דוקר. ועוד שלל דברים בסגנון. וגם גומיות קטנות זה מסוכן. ושקיות מכולת. ועוד ועוד.)

ואגב לשכב ככה 5 דקות ואפילו 10 זה לא כיף אבל לא מסוכן

ואני חושבת שיש פער בין לא ללכת חמש דקות לשירותים וכשאת יוצאת לוודא שאף אחד לא עשה משהו קיצוני לבין לתת להם להסתובב בבית חצי שעה-שעה ואז לגלות ילד כפות בחדר סגור.

וגם עם הפער, וואלה יש ילדים שאי אפשר ללכת איתם לשירותים. עם הגדול שלי ממש לא הבנתי למה אי אפשר להגיד לילד "שב פה רגע עם ספר אני תיכף חוזרת" בגיל שנה וחצי. וגם אני בזמנו חשבתי שהוא ילד ממש ממש שובב.

עם השניה שלי גיליתי מה זה שובב בקיצון (ואני אפילו לא יודעת אם באמת גיליתי איתה את הקיצון). בגיל גם יותר קטן וגם יותר גדול באמת פחדתי ללכת לשירותים, ולפעמים הרשיתי לעצמי ומצאתי אותה במצב מלחיץ. אז גם אם משהו נראה לא ישים, האלטרנטיבה היא לפעמים מחיר שאת לא רוצה לשלם  וכן יש מצבים וילדים שדורשים ממך למתוח את הגבול ואם צריך גם להביא בייביסיטר שתהיה איתך בבית.

השובב שלי הוא השלישי

וכן הוא מלמד אותי דברים שלא ידעתי..

על סיכונים וסכנות

ואנחנו ממגנים את הבית

אבל המחשבה שלי זה איך הבית יהיה בטיחותי ולא איך יהיה לי כל הזמן זוג עיניים עליו

אני באמת לא מתרחקת ממנו לחצי שעה.

בגדול שהילדים בבית אני איתם כל הזמן

אבל היא מדברת על ילד בן שבע! השובב שלי בן שנה וחצי ואכן אין שכל אין דאגות ויש צרות

(למשל, למדו בגן שאש חם ומסוכן0 אז הוא רוצה להכניס יד לאש לבדוק אם חם..)

בגיל 7 אמור להיות הבנה של סכנה.

ועם בן השש שלי, וגם בת השלוש וחצי- כן אני מצפה שדברים מסוכנים לא ייעשו.

דברים אסורים קורים מעת לעת.. 

פעם הם שחקו בשרוכים והכינו שרשראות וקשרו לצוואר

הסברתי שחוטים על גוף זה מסוכן

ואסור לקשור על יד על צוואר או על רגל.

וזה גם גרם לי להעלות את החוטים למקום לא נגיש לפעוט כי הוא לא מבין סכנות...

שימי לב שאמרה שעושה מה שאסור (סבבה לצערי גם שלי) אבל מה שמסוכן לא

לכן הדגשתי שאפשר להרחיב את מטריית הסכנות.

לא נרשמו נזקים לטווח הרחוק 😅

אחים עושים שטויות, לא הייתי הולכת ללא תואם גיל-אלא להבין מה קורה ביניהם, ולהעלים דברים מסוכנים.

(אקדח סיכות למשל, אני מכירה מישהו שהידק את אח שלו הקטן, והוא היה מעל גיל 7)

לא יודעת אם זה גרוע יותר או פחות אבל בעיניי זה מזעזע. וממש יכול להישאר עם ילד לכל החיים.

אני גם חושבת שזה מאד תלוי מה הגיל של הילד שעשו לו את זה, כמה הוא מבין שזה בצחוק (וגם כמה זה באמת בצחוק), ואיך הקשר בין שני הצדדים - אם מדובר באחים שהם חברים ברגיל זה יעבור הרבה יותר בקלות מאשר אם כמו שהפותחת תיארה שהילד הקטן כבר רגיל שהגדול מציק לו.

ולגבי הסיכות, זה שזה קרה חא הופך את זה לנורמטיבי.. נשמע ששם זה נגמר בסדר ואני שמחה בשבילו, אבל הידוק יכול להיגמר ממש רע. זה ממש ממש מסוכן

לכן אמרתי שצריך לדאוג שלא יהיו נגישים דברים מסוכנים ללא השגחה, כולל דברים כמו דלגית-שמעתי על אח שהחליט שאח שלו הקטן זה כלב וצריך להוציא אותו לטיול, בנס נגמר בטוב!

הקשר נורמטיבי בין אחים זה קשר שמציקים בו הרבה וגם משחקים ביחד.... וכשההפרש גדול-יותר מציקים😅

גם לילדים בני 7 אין יותר מדיי שיקול דעת...

יכול להיות שיש גם קושי אצל הילד, וצריך לדבר על הדברים, אבל גם לזכור שאחים מציקים ואין להם יותר מדיי שיקול דעת 

אבל בקשר נורמטיבי הם בגיל כזה כבר מבינים מה פוגע ומה לא.

גם אנחנו הלכנו מכות, אבל לעולם לא מכות כואבות. ואני מסכימה ששיקול הדעת מעורער אבל יש דברים שנראה לי צריכים להיות ברורים, לא מאליהם אלא כי ילדים נתקלים בסיטואציות ושומעים את התגובה של מבוגרים אליהם - ילדים מנסים להכנס לקופסאות/ארונות למשל, אז עד גיל 7 הם שומעים מספיק פעמים (בטח אם יש אחים קטנים) שזה מסוכן, וידעו שנגיד להכניס ילד למזוודה ולסגור זה דבר מסוכן, גם אם הם לא מבינים מה בדיוק הסכנה.

אותו דבר קשירה של ילד, בגפיים או בצוואר, נראה לי שעד גיל 7 ילד נתקל/מתנסה במספיק שטויות כדי לדעת שזה מסוכן ושזה משהו שלא ייעשה.

בחוויה שלי ההצקות הן יותר דווקא בין גילאים קרובים. אולי בגלל שזה מה שחוויתי זה מה שנראה לי נורמטיבי, לא יודעת.. כשאני קואה הצקות בהפרשי גיל גדולים זה נראה לי סימן לדינמיקה לא בריאה בכללי ולבעיה שמסתתרת תחת מעטה תמים ולא להצקות נורמליות

המכות שילדים הולכים הרבה פעמים כואבות

לא בהכרח שבגיל 7 יודעים שקשירה היא פגיעה

יש מלא הצקות בהפרשי גילאים כמו שיש חברויות בהפרש גילאים

אישית אני מצפה מילד בן 7 להבין על דברים ספציפיים שהם פוגעים, אבל אולי במקרה קיצון באמת יש ילד שהגיע לגיל 7 בלי לשמוע מעולם שזה מסוכן  ואז הייתי בודקת טוב טוב מה גרם לו בגיל 7 להחליט לראשונה בחייו לקשור מישהו .

ילדים הולכים מכות כואבות. אמרתי שאצלנו בבית דאגנו לא להכאיב כשזה היה הצקות סתם. זה היה דוגמא לזה שאם ילד יודע שמשהו פוגע הוא *אמור* לדעת לא לעשות אותו

ברור שיש הצקות בהפרשי גילאים. הנקודה שלי היתה שהצקות כאלה, ברמה מסויימת ובטח אם הן סדרתיות, *לדעתי* מעידות על דינמיקה בעייתית

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

נשמע לי שזה משהו שהוא שמע או ראה - מספיק שראה תמונה שמתארת את הגולים לבבל, וכבר הראש שלו חשב איך להמחיש את זה במציאות... ומי יותר טוב בשביל המחשה מאשר האח הקטן וחסר האונים?

בכל אופן, אמרת לו נכון, שזה משהו שגויים רשעים עושים, ולא אחים שאוהבים זה את זה.

נראה לי שבשיחה איתו תדגישי יותר את האהבה והאחווה שביניהם, וגם תנסי לנתב אותו שיסביר לך מה קורה לו לאחרונה, למה הוא מציק הרבה לאח הקטן. נשמע לי שבזה טמון הפתח לשיפור המצב, כך שלא יישנה מקרה כזה.

ואם את רואה שהוא לא מבין כשמסבירים לו דברים כגון אלה, אולי כדאי לבדוק לעומק אם ההתנהגות שלו תואמת גיל או לא...

ובינתיים כמובן כמה שאפשר להשגיח ולהגן על הקטן. (ומי כמוני יודעת כמה זה קשה, מאוד קשה......)

אבל מה שעושים, מסבירים שזה אסור. ואם חלילה *זה חוזר* הייתי משתפת את הפסיכולוגית של הבית ספר... פעם אחת זה מעשה שטות... פעם שניה זה כנראה חיקוי וצריך להתערב יותר... נראה לי לפחות

אני חושבת שחשוב להסביר לו למה זה לא בסדר, חוץ מלהגיד לו שזה לא בסדר

לנסות לחשוב איתו ביחד מה אחיו הקטן הרגיש כשהוא היה סגור בחדר לבד ולא יכל לזוז 

בעזרת ה' אדבר איתו על זה שוב ביישוב הדעת.

כמובן שעכשיו אני רגועה יותר ויכולה לחשוב על זה בצורה יותר שקולה

שמנה אחת לא מספיקה, ואז ממליצים לתת שני לילות ברצף.

כמובן אני לא גורם רפואי

אבל זה מה שנאמר לנו

או שאפשר לתת על דעת עצמי עוד מנה?

אני נותנת חופשי עוד מנה

אבל לא לוקחת כאן אחריות

הרופאה השנייה שלנו אומרת מנהגים אחת ואז אחרי שבועיים עוד מנה

זה פשוט הבדלים בין רופאים

יש כאלה שנותנים טיפול משפחתי ויש כאלה שרק למי שסובל...

אתמול בלילה הייתה לי תחושה ממש מציקה בפי הטבעת, אז הרהרתי שאולי נדבקתי, אבל איך אפשר לדעת על עצמי?

אם ממש רואים את התולעים, ההמלצה היא לתת טיפול לכל המשפחה, בגלל שזה באמת מאוד מדבק. אבל בשביל זה באמת תצטרכי לבקש מהרופא

ולהחליף מצעים ומגבות, לכבס הכל ב60 מעלות.

הוא לא בגישה של לתת לכולם כי לאחד יש (סה"כ הגיוני, השני עדיין עם טיטול אז נראה לי פחות מדבק ככה ואנחנו מבוגרים אז גם פחות יש לנו ממי להידבק והילד בטח נדבק בגן)

אולי לאור העובדה שמציק לי אז כן כדאי שגם אני אקח, צריכה לבדוק אם מותר בהריון והנקה...

נכון

נגיד באתר של כללית, כתוב שמחודש רביעי היא נחשבת בטוחה לשימוש

בחודשים לפני כן, פשוט אין מספיק מחקרים אז צריך להתייעץ עם רופא לפני שימוש.

זו תרופה שיש לה שם רע משום מה, אבל מכמה רופאים ששאלתי, היא דווקא נחשבת בטוחה לשימוש. (ושוב, לא לוקחת אחריות על התשובות שלי בפורום, רק משתפת מידע)

ילדתי שניים בינתיים ב"ה

הכל בסדר והמספר לא חזר ב"ה 

כמו הרבה דברים אחרים, זה עניין מאוד אישי.

אני עשיתי את הניתוח שנחשב קשה יותר (לא זוכרת עכשו את השם) ובגדול היתה לי החלמה קלה. מה זה אומר? שלא היו לי כאבים בכלל, אבל כן לקחתי בערך שבועיים וחצי חופש מהעבודה כי לא ראיתי טוב ולא רציתי לאמץ את העיניים (אני עובדת מול מחשב אז זה קריטי).

אחותי עשתה את אותו הניתוח כמה חודשים לפני - סבלה כמה ימים מכאבים מטורפים. ולדעתי חזרה לעבודה מהר יותר כי לא היתה לה גמישות כמו לי.

ככה שאני לא יודעת איך ניסיון של אחרים יכול להועיל פה... כי אין הבטחה מה יקרה.

מה שכן, כדאי להיערך ולבחור תקופה שבה יש יותר אפשרות לנוח, בטח כמה ימים, של חופש מהעבודה ועזרה בבית.

יומיים כאבים חזקים ממש בעיניים.

אח''כ ללא כאבים אבל ראיה מטושטשת שהלכה והתייצבה עם הזמן, כל הזמן היה שיפור.

חושבת שחודשיים-שלושה אחרי ראיתי 6/6 ב"ה.

שעשתה קצת אחרי לידה שלישית.

בערך שנתיים אחרי הלידה השישית (יותר משבע שנים אחרי הניתוח) חזר לה מספר של חצי בשתי העיניים, שלםני זה היה לה יותר מ4

וגם לא באמת חזר לה מספר גבוה, היא מסתדרת בקלות גם בלי משקפיים

אחרי 3 לידות ב"ה כל פיקס

רואה 6/6

היה מספר ממש גבוה, עשיתי לפני החתונה ומלכתחילה נשארה מידה נמוכה. אני חושבת שעלה לי עוד קצת אחרי, אבל אני עדיין לא משתמשת במשקפיים

מבחינת ההחלמה היה לי כמה ימים קשים. אני חושבת שאי אפשר לדעת מראש איך יהיה אז כדאי להיערך מראש לכמה ימים- שבוע של תפקוד נמוך יותר ועזרה בבית עם הילדים.

עכשיו יש 1-2.

אגב רואה ששאלת לגבי ניתוח נוסף, אני עשיתי בקייר לייזר והם מתחייבים שאם המידה עולה ומבחינה רפואית אפשר לעשות עוד ניתוח הם עושים ניתוח חוזר חינם...

עשיתי לפני החתונה בגיל 19, אחרי לידה רביעית חזר לי למספר הקודם. 

באסותא טוענים שהמחקרים מראים שאין קשר ללידות (קשה לי להסכים איתם)

בכל מקרה עכשיו מחכה לפני שאעשה ניתוח נוסף.

חייבת לציין שלא מתחרטת. היה שווה להיות בלי משקפיים 11 שנה...

אם כמובן זה מתאפשר מבחינה טכנית למבנה העין וכו'.

במדידות ובדיקת התאמה הם לוקחים בחשבון גם ניתוח תיקון

עלה המספר

במספר שלם..

אז חוששת מאוד לעשות לייזר ושיחזור לי...

למי שיש הסדר עם הקופ"ח? נכון לתקופה זו..

והאם אפשר לשלם בתשלומים? 

בביטוח שיש בקופת חולים

ובהסכם של קופת חולים עם המקום

הפער לאותו ניתוח באותו מקום בין השתתפות קופות חולים יכול להגיע לאלפי שקלים (מניסיון), אז צריך לברר ספציפית.

שעשתה

המספר עלה לה ובמהלך הזמן גם הסתבך ונהיה קרע ברשתית

מורכבת עם הראייה

עכשיו יותר בסדר אבל כן זקוקה לטיפות קבוע

והנזק לרשתית הרופאים אמרו לה שזה כנראה וודאי מהניתוח

יש פה עניין של סיכוי מול סיכון

זה גם תופעה שהחלה הרבה דיי הרבה שנים מהניתוח אבל ממה שהבנתי ממנה זה אחת מהסיכונים לטווח רחוק של הניתוח

במשקפי קריאה..

קצת מוקדם יותר מאנשים ללא משקפיים..

אולי הגיל קצת משתנה אבל ממה שהבנתי זה די מחייב שיהיה 

שלפי מצב העיניים שלי עכשיו, לא בטוח שאני אצטרך משקפי קריאה. אבל עם אני אעשה לייזר, אז אני כן אצטרך אחרי גיל 40.

(לא בטוחה שהבנתי אותו מדויק. בכל מקרה לא עשיתי לייזר ולא שוקלת לעשות כרגע).

לאנשים צעירים יש מספר מינוס - קשה להם לראות למרחוק וזה נובע משרירי עיניים שכאילו חזקים יותר מהנדרש.

כשהגוף מזדקן ונחלש שרירי העיניים נרפים, אז למי שהיה מינוס והיה לו קשה לראות למרחוק יכול להיות שיתבטל לו המספר ויראה בסדר אבל אם עושים ניתוח אז אחכ יותר סביר שיצטרכו משקפיים ל ספר פלוס - קושי לראייה מקרוב.

מנגד זה טיפה יותר מסובך כי יש גם מולטי פוקל - אנשים שבמקביל צריכים מספר פלוס ומספר מינוס.

את מדברת עלייך או על ילד קטן?

אני לוקחת משככי כאבים, אבל בשביל הכאב, לא בשביל החום.

ותלוי גם כמה החום גבוה. 38.5 לא דומה ל40.5

בכללי הגוף צריך מנוחה. תקשיבי לגוף. אם את עייפה תלכי לנוח. אל תאכלי אם את לא רעבה (הרבה פעמים מערכת העיכול קצת מכבה את עצמה כדי שהגוף יתמקד במערכת החיסון)

גם אם את אוכלת - דברים קלילים. מרק, שייק, דברים כאלה. אני הייתי תמיד גם שותה תה.

תנסי כמה שיותר לנוח גם נפשית. עזבי אותך מהמיילים שצריך לענות להם וכו. תהיי במיטה תקראי ספר. כשתהיי עייפה תישני. כזה…

ונראה לי שהגוף מספיק חכם בשביל להעיר אותנו בעת מצוקה. לא מבטיחה. אבל כך נראה לי. 

ותודה על התשובה המפורטת קראתי כל מילה וזה באמת מה שאני עושה עם עצמי כשאני לא מרגישה טוב

בדיוק בגלל מה שכתבת למטה שזה מפחיד לתת לחום לעלות בלי להיות בבקרה.

אם לא, תביאי אותם אלייך למיטה

וגם

אני נותנת נורופן/אקמולי אם החום מעל 39

או אם החום נמוך יותר אבל הילד סובל

לא ממהרת לתת אבל גם לא נמנעת מלתת לילד כי גם לאפשר לגוף מנוחה ולא מלחמה מאפשר החלמה טובה יותר.

זו גם ההמלצה שאני מכירה

בלילה בפרט אצל תינוקות כן לתת כי את לא במעקב.

הבן שלי מתנגד לתרופות, אז לא רבה איתו אם זה לא חיוני (אנטיביוטיקה נניח)

אבל הוא כבר גדול יחסית, בלילה מעיר אותי אם לא מרגיש טוב.

בגיל קטן יותר נתתי לפני השינה

הסברתי שבלילה חייבים.

מלבישה בגדים קלים.

לא מכסה בשמיכות.

בלילה לרוב אעדיף לתת. ואם לא אתן זה כבר שאראה שחיונית ובסוף חולי וכבר לא מעלה חום גבוה.