הוא צריך לדעת.
שהטענה הייתה מלכתחילה מצד הדבר אמת.
והביזוי - ביזוי לאמת.
כי מה שכתבתי. מספר ישעיה - זה דברים שראיתי, בתחילת חודש טבת, בפתחו של בית המדרש, כשעמדתי שם במעברו, לא כשישבתי ליד במקום שליד.
ווואי וואי וואי, אם הוא היה יודע, שמה ששרתי - זה לא היה מגבעת התחמושת. המנגינה, המילים היו אחרות לגמרי. מה שהם חושבים - הם הרי לא יודעים. ואם הוא היה יודע - מה שעשיתי באותו מקום ששרתי - חצי שנה לפני.
אבל הוא ידע - לאחר שישה חודשים, וגם בסוף התשעה חודשים - סביב מה ועל מה היה הכל בשיתוף נבואי. ולכן אני לא הייתי צריך להסביר. וכמו שהסברתי את זה לצביאל - כך הסברתי, גם, לצביאל, חידוש שאז חידשתי לראשונה. בעניין ביקורת המקרא. שגם אם נגיד את הספר כתב דווקא הנביא ישעיה. אז יכול להיות, שנביא אחר מבית המדרש של ישעיה. והשראתו נכללת בהשראת ישעיה. והוא גם שותף בכתיבת הספר. ואף על פי שלא אמרתי לצביאל. על זה כיוונתי - שמהפסוקים "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה" - זה הוא דהיינו איש האלוהים אשר בא מיהודה. והיינו, כי כל נביא שמוכיח, צריך שיהיה לו גישה אישית אל הדבר שהוא מוכיח, שאם לא כן - איך יוכיח אחרים. כמו שדויד כותב בספר תהילים על צרות שעברו עליו, ומתוך כך גם מוכיח ואומר לאחרים לכולם להאמין בה'. אף על פי שלפי הפשט לא בחטאי עצמו היה לו.
וכך היה, לא פעם. שקראתי פסוקים. ולפי הנראה למישהו ששמע, היה סבור שכיוונתי לאיזה דבר משום שהוא שומע. ואנוכי לא ידעתי, ואם היה דבר - אולי היה אדם אחר שנכנס שם, כגון אז, אם בחור שלא אמרתי את שמו. "נכנס" הכוונה שחשבתי עליו, אף על פי שלא היה שם ולא היה מישהו שחשב שבהיזכר בו אני אקרא את הפסוקים, חוץ ממני שידעתי וכיוונתי בגללו