אז ככה...
היה איזה חבר של אח שלי שחשבתי שמתאים לי ושוואלה בא לי לצאת איתו.. תפסתי אומץ ושאלת את אח שלי מה הוא חושב,אמר שלא מתאים..שאלתי את אבא שלי, אמר שלא נראה לו מתאים..
קיצור הבנתי שצריכה לרדת מזה ודי.. טוב, אז ישבתי וניסיתי לחשוב את מי אפשר להציע לו ווואלה החברה הכי טובה שלי-בול! אז אחרי הרבה זמן שניסיתי להוציא את הרעיון לפועל, סוף סוף הם נפגשו.. עכשיו ככה, עד עכשיו כל פעם שהיא היתה יוצאת לדייט היה נשמע שלא טוב לה וכו וכו.. בקיצור, הם יצאו ופשוט הבחורה פורחת!! באמת.. היא מאושרת וטוב לה.. וקצת כזה מאוהבת אפילו.. ואני באמת באמת ככ ככ שמחה בשבילה וככ מאושרת שככה טוב לה ואולי באמת מצאה את האחד שלה.. ואני הרבה יותר מאשמח אם הם יתחתנו..
אבל.... והנה זה הגיע...
פתאום גיליתי שלא פשוט לי.. אני לא יודעת להגדיר את התחושות המדויקות,אז אם מישו מזדהה אשמח שיסביר לי מה אני מרגישה, אבל פתאום קשה לי.. ואני צריכה להזכיר לעצמי ולהתאמץ לומר לעצמי, די, את שמחה בשבילה וזה שלה.. ומה ששלך יגיע עד אליך.. אבל אני לא יודעת.. אני קצת מאוכזבת מעצמי על מחשבות שעולות,על אולי איזה טיפה כוועץ בלב.. ועל מה?! איזה חברה מגעילה אני... בקיצור.. עידוד מישו? הכוונה? הסבר?
אולי זה גם מתערבב עם המקום הזה שחברה טובה מתחתנת אז בלי קשר זה קשה..עם כל השמחה, יש את הקושי שזה מביא..
בקיצוררר תמיכה מישוו???




