אז פרקתי פה לא מזמן. על זה שגרים עם ההורים ועם תינוק קטן שכבר הופך לגדול ותכף נכנסת לתשיעי. ומרגישה חנוקה. וכפוית טובה. וממורמרת. ומגעילה. ומה לא...
כל ערב אני מרגישה מחנק ועצבים וכעס. ההורים שלי חוזרים בשעות הערב.. אמא בהתנדבויות ואבא חוזר מהעבודה. מהרגע שחוזרת מהעבודה שעוד מסתכלת על השעון כמה נשאר לי לפרטיות שלי. והם לא נדחפים יותר מדי.. כן יכולים להיכנס כשאנחנו לא בחדר בלי בעיה לחדר שלנו כי הדלת קצת פתוחה כי התינוק ישן ולראות אותו וזה מחרפן אותי. אבל מה אני יכולה לעשות עם זה. הם יעלבו אם אגיד שלא. מספיק אבא שלי בוקר אחד נכנס כשישנתי מבלי להתריע בכלל ברוח סערה כי הדלת הייתה קצת פתוחה ואחר כך הערתי לו על זה.
אני באה לפרוק שקשה לי. מאוד. ואנחנו מחפשים דירה אבל אין דירות עכשיו. ואיך נעביר את הקטן למסגרת אחרת.. עד שהתרגל כבר וטוב לו ואנחנו סומכים על הגן הזה. ולא אצרנו להורים שרוצים לעבור כי זה עוד מוקדם מדי. אבל כל הסיר לחץ הזה, שיש שיגידו "מי שישמע זה רק כמה שעות בערב". אז זה לא מי שישמע ובגלל הסיטואציה המורכבת הזאת אני פשוט מסתגרת בערב בחדר ואין לי חשק לכלום. ואולי זה גם הורמונים ולחץ של לקראת לידה?
אני עוד שניה מתחרפנת. ונמאס לי מהטלוויזיה הזאת שדולקת כשחוזרים. ושדולקת בערב שבת ואני צריכה לשמוע תוך כדי ברגת המזון על תאונה מזוויעה ועל מקרים נוראיים בחדשות ולסתום את האוזניים. (העיקר המגיש מתחיל בשבת שלום וסוף שבוע נעים..כן בטח).
ויש בי כעס על ההורים שלי אבל מצד האמת הם לא עשו כלום ואנחנו באנו אליהם. אבל בטיפשותי הקשבתי ללחצים מהסביבה וללחצים של ההורים של בעלי שגרמו לו לחשוב ששכר דירה זה בזבוז. והיום הוא מבין שמה שמתבזבז זה הנפש שלי והזוגיות שלנו..
תגידו לי שאני בסדר. שאני נורמלית.. שהרגשות האלה טבעיים. שעם כמה שההורים שלי מנסים ומשתדלים לתת לנו ומאפשרים לנו לחסוך זה בסדר שאני לא רוצה את זה. אני רוצה את הפינה שלי בסוף היום. את השקט שלי גם אם זה כרוך בעבודה יותר קשה. שונא מתנות יחיה.. רוצה שנעמוד על שתי רגליים בזכות עצמנו. מה אנחנו שונים מכולם? בעתי והגישה המעוותת שחינכו אותו אליה היא שגרמה לנו לעשות את הבחירה הזאת. כועסת ועצבנית ומה לא..
כל ערב אני מרגישה מחנק ועצבים וכעס. ההורים שלי חוזרים בשעות הערב.. אמא בהתנדבויות ואבא חוזר מהעבודה. מהרגע שחוזרת מהעבודה שעוד מסתכלת על השעון כמה נשאר לי לפרטיות שלי. והם לא נדחפים יותר מדי.. כן יכולים להיכנס כשאנחנו לא בחדר בלי בעיה לחדר שלנו כי הדלת קצת פתוחה כי התינוק ישן ולראות אותו וזה מחרפן אותי. אבל מה אני יכולה לעשות עם זה. הם יעלבו אם אגיד שלא. מספיק אבא שלי בוקר אחד נכנס כשישנתי מבלי להתריע בכלל ברוח סערה כי הדלת הייתה קצת פתוחה ואחר כך הערתי לו על זה.
אני באה לפרוק שקשה לי. מאוד. ואנחנו מחפשים דירה אבל אין דירות עכשיו. ואיך נעביר את הקטן למסגרת אחרת.. עד שהתרגל כבר וטוב לו ואנחנו סומכים על הגן הזה. ולא אצרנו להורים שרוצים לעבור כי זה עוד מוקדם מדי. אבל כל הסיר לחץ הזה, שיש שיגידו "מי שישמע זה רק כמה שעות בערב". אז זה לא מי שישמע ובגלל הסיטואציה המורכבת הזאת אני פשוט מסתגרת בערב בחדר ואין לי חשק לכלום. ואולי זה גם הורמונים ולחץ של לקראת לידה?
אני עוד שניה מתחרפנת. ונמאס לי מהטלוויזיה הזאת שדולקת כשחוזרים. ושדולקת בערב שבת ואני צריכה לשמוע תוך כדי ברגת המזון על תאונה מזוויעה ועל מקרים נוראיים בחדשות ולסתום את האוזניים. (העיקר המגיש מתחיל בשבת שלום וסוף שבוע נעים..כן בטח).
ויש בי כעס על ההורים שלי אבל מצד האמת הם לא עשו כלום ואנחנו באנו אליהם. אבל בטיפשותי הקשבתי ללחצים מהסביבה וללחצים של ההורים של בעלי שגרמו לו לחשוב ששכר דירה זה בזבוז. והיום הוא מבין שמה שמתבזבז זה הנפש שלי והזוגיות שלנו..
תגידו לי שאני בסדר. שאני נורמלית.. שהרגשות האלה טבעיים. שעם כמה שההורים שלי מנסים ומשתדלים לתת לנו ומאפשרים לנו לחסוך זה בסדר שאני לא רוצה את זה. אני רוצה את הפינה שלי בסוף היום. את השקט שלי גם אם זה כרוך בעבודה יותר קשה. שונא מתנות יחיה.. רוצה שנעמוד על שתי רגליים בזכות עצמנו. מה אנחנו שונים מכולם? בעתי והגישה המעוותת שחינכו אותו אליה היא שגרמה לנו לעשות את הבחירה הזאת. כועסת ועצבנית ומה לא..
