באמת מילים מכאיבות  ואפילו פוצעות, אבל יקרה אני בטוחה ומאמינה

שאנשים יכולים להשתנות,כמובן על ידי עבודה על המידות ובהכוונה טובה,

מכירה אנשים שפתחו כבר תיק ברבנות,ועל ידי הדרכה נכונה שינו את הבית

מקצה אל קצה, והיום ממש חיים טוב עם שלום בית טוב וכנה,והעיקר יקרה לא

להתייאש ולהתקדם הלאה בהצלחה רבה רבה לך אמן.

לא יודעת להגדיר, אבל לשמוע משהי מדברת לא יפה לבעלה, יכול לצור באיזה שהוא מקום בראש שזה אפשרי.

לכן שואלת, האם מעבר לחוויות צפיה כלשהיא (מי שישמע) זה נותן עוד משהו???

מישהי יקרה הפנתה אותי אליה וצפיתי גם בכל הפרקים.

בגלל שכל הנושא הזה קרוב לליבי מאוד, רציתי לכתוב את כל המחשבות שהיו לי, אנסה לסדר לפי סעיפים:

1. קודם כל ובראש ובראשונה - הזוגות עצמם המשתתפים בתוכנית:

הם הראשונים שאני חושבת עליהם בתוך כל זה.

והתחושות שעולות הן תחושות של חוסר הבנה - לא רק מצידם, אלא בעיקר מצד המטפלים שלהם בסדרה - להיכנס *במכוון* למקום הכי הכי אינטימי-אישי-קיומי של הזוגות שם, כל אחד מהם בנפרש ושניהם גם יחד כזוג - ולחשוף את המקום הזה לעיני כל ישראל.

זה כ"כ כ"כ תמוה בעיניי, ושוב, עוד לא דיברתי על הצד של הצופים - אלא כרגע רק על הצד של הנצפים עצמם, של המשתתפים עצמם.

הרי הם עוברים שם ממש ניתוח לב פתוח בשידור חי...

חיתוך בבשר החי...

מוציאים את כל הכאבים, הסודות הכי כמוסים, 

המקומות הכי קטנים שלהם,

הטראומות,

מדברים גם על בני משפחתם - שהם לא רצו ולא בחרו להשתתף בסדרה - אבל הם עולים שם - וכל מי שמכיר וגם מי שלא מכיר אותם - יודע את כל נבכי נפשם...

והם עצמם?

איך אפשר לשים אותם כך "בגוב האריות" - נתונים לגחמות ולמחשבות ולכל מה שיש לכל צופה וצופה לומר עליהם במקום הכי פגיע שלהם כאשר זה משודר?

ולכל הטוקבקיסטים?

ולכל הביקורת עליהם?

ולכל המבטים?

ולכל זה שכו-ו-ל-ם יודעים מה עבר ועובר עליהם, לפרטי פרטים?

איך מטפל (והמטפלים שם, שניהם נראים סופר מקצועיים ואיכותיים, אז אני עוד יותר לא מצליחה להבין את זה!) - שם במכוון מטופל שלו במצב הזה? 

איך? הרי אחת מאבני היסוד בטיפול זו הדיסקרטיות המוחלטת,

זה יחסי האמון בין המטפל-מטופל

זה הידיעה שאתה במקום בטוח.

בטוח בטוח.

שרק אתה והמטפל כאן, וכלום לא יוצא החוצה.

ואתה בטוח להוציא הכל - ולקבל עזרה וכלים.

אז כאן כאילו עושים בדיוק בדיוק להיפך וזה קשה לי מאוד.

בכנות. לחשוב על אותם זוגות - שעכשיו צופים בעצמם, ויודעים שכל עם ישראל צופה יחד איתם,

שהכאבים והפצעים הכי עמוקים שלהם נגלים לעיני כל,

שהם יודעים שהשכנה עכשיו יודעת שעברנו א' ב' ג',

וההוא מהמכולת יודע שבעבר הייתה לי טראומה X

וההורים והאחים שלי יודעים איך כיניתי את אשתי/בעלי

וכל האנשים שלא שומרים על לשונם - וןאומרים ומטיחים ביקורת כלפיהם - איך הם יכולים לסחוב את כל זה?

ומי יודע אילו נזקים זה חלילה יכול לעשות להם אישית? גם אם לא עכשיו, בעתיד?

ולזוגיות שלהם?

באמת זה בנפשי הדבר הזה... כואב לי מאוד עליהם, ויש בי תמיהה גדולה על המטפלים שהסכימו ונכנסו לכך במכוון.

ובכלל, נדמה שכל התרבות הזו של הכל בחוץ,

כל הריאליטי לסוגיו, קצת נכנס ועלה לאנשים לראש יותר מדי...

לפעמים זה מרגיש כאילו אנשים מן השורה מרגישים קצת כאילו הם חיים בסרט ודמות מאיזה סרט,

עד כדי כך שגם אנשי מקצוע כבר נשאבים לדבר הזה בשביל הרייטינג...

גם בסדרה הזו, גם בסדרה "חתונה ממבט ראשון" וכן הלאה...

כל התרבות הזו של להכניס מצלמות לתוך-תוכי הבית פנימה - איך אפשר?!

שוב, גם מצד המשתתפים עצמם, ועוד יותר מצד אנשי המקצוע...

זה נכון שהם בחרו בזה. אבל רגע, אתה בתור איש מקצוע לא אמור לדעת קצת יותר מה זה עלול חלילה לגרום לנפש שלהם? לזוגיות שלהם? עכשיו? בעתיד? אתה לוקח אחריות על מה זה יעשה להם בכל הזמן הזה?

אז מקסים שיש טיפול, באמת מקסים - אבל למה עם מצלמות? למה שכל העולם יצפה בזה?

ואם רוצים להראות מה זה טיפול זוגי - אז מצוין, זה מבורך בעיניי -

אבל אפשר בדיוק בדיוק באותה מידה להשתמש *בשחקנים* - ולכתוב בפירוש שאלו שחקנים - ואפילו להשתמש בסיפורים על סמך מקרים אמיתיים מהקליניקה - אבל אז כל הדבר הזה של שמירה על הפרטיות ולא לדעת מיהם אנשים נשמר!

אפילו אם היו עושים טקסטים אמיתיים ממש מהקליניקה - רק ע"י שחקנים (ומציינים שהם שחקנים כמובן וזה מבוסס על מקרים אמיתיים לגמרי) - אפילו אז הייתה נשמרת הפרטיות של אותם הזוגות, והם היו יכולים גם להינות מהטיפול וגם לא לספוג את כל הרע שמגיע בעקבות הצפייה הבלתי מבוקרת של כל עם ישראל בהם...

וכמובן שאפשר גם לטשטש פרטים ולהכין טקסט שמבוסס על מקרים אמיתיים אבל עם שינוי פרטים, וגם עם שחקנים, ואז בכלל הפרטיות נשמרת,

לפחות כך ניתן גם להראות לצופים מה זה טיפול זוגי (בערך, כי זה אף פעם לא יהיה אותו דבר כי זו טלוויזיה בסופו של דבר...) וגם לשמור על הפרטיות הכה חשובה, אפילו קריטית של הזוגות כאן.

2. מחשבות על בני משפחתם של המשתתפים -

גם אלו שנזכרים בתוכנית עצמה

וגם אלו שלו -

איפה הפרטיות שלהם?

איפה נלקח בחשבון מה הם מרגישים? גם אלו שלא מוזכרים,

מה זה עושה להם?

מה זה עושה לזוגות שבני משפחתם יודעים עליהם את כל הדברים הללו?

3. מחשבות שלקחו אותי דווקא למקום חיובי - שאולי כל השיח הזה על מה זה טיפול זוגי בכלל יכול קצת להתקדם, להשתנות.

כי לצערי המחשבה הרווחת היא שטיפול זוגי על כל סוגיו - נועד רק לזוגות "מקולקלים",

או זוגות שמשהו באחד מהם או שניהם "דפוק"

וזה כ"כ כ"כ לא נכון.

זו מחשבה שגויה.

טיפול זוגי נועד ***לכל הזוגות***

כולם.

כוווולם.

*כל* זוג באשר הוא יכול להיתרם מלשים פוקוס על הזוגיות שלו.

ולו רק בגלל העובדה שפתאום משקיעים בה מחשבה,

התבוננות,

אנרגיות,

מודעות,

מקבלים כלים,

מקבלים תובנות,

על עצמנו ועל הזוגיות -

זה דבר כל כך מבורך בעיניי!

גם זוג מאוהב שהם 10 מתוך 10 יכול להיתרם ולהיות 11...

זה כ"כ לא הסטיגמה הזו שמשהו בנו דפוק ולא בסדר ולמה אנחנו לא "כמו כל הזוגות האחרים" שהם "לא צריכים" ללכת לטיפול זוגי.

לא!

הכי להיפך

דווקא הזוגות שמגיעים לטיפול זוגי - נותנים לעצמם מתנה, נותנים לעצמם עוד בוסט של אנרגיה ועוצמה לזוגיות שלהם!

4. הבנה של מהות הנישואין - שאני חופרת עליה באמת הרבה כאן אבל זה כ"כ חשוב!

יש גם בהבנה של ***מה זו בכלל זוגיות, מה הם בכלל נישואין***

שאלה של ה*מה*, של ה*איך*, ולא רק של ה"מי" (למשל ב"חתונה ממבט ראשון" כל הדגש הוא על ה"מי" - מי יהיה הזיווג שלי, בלי להתייחס בכלל למה זה בכלל זוגיות, ואיך בכלל מקיימים זוגיות, וניתן לראות פעם אחר פעם שגם זוגות שלכאורה התאימו ב"מי", והיו על גג העולם וזוגיות "מושלמת" לכאורה - נפרדים אחד אחרי השני וזה לא מחזיק. ואם הייתה התייחסות נכונה ל"מה" זה בכלל זוגיות, ו"איך" עושים זוגיות - עם הכלים הללו היה ניתן להחזיק זוגיות יציבה ואמיתית ולא מלאכותית שנמשכת לשתי שניות עד האדם הבא בתור שוב ושוב ושוב...)

אז להבין מה זו בכלל זוגיות, ונישואין בפרט, ולהבין ***שאף אחד מאיתנו לא נולד יודע זוגיות***

אלא זה לימוד!

לימוד חשוב!

כמו שלומדים נהיגה

כמו שלומדים לתואר

כמו שלומדים להיות הורים

וחייבים להבין את זה

זה לא שמשהו בנו לא בסדר!

זה לא!

זה  להבין שפשוט במהות אנחנו צריכים ללמוד ולגדול לתוך זה!

וככל שיותר נלמד, ויותר נתאמן - כך נהיה יותר טובים בזה!

כמו כל דבר אחר בחיים הללו!

הרי לא ידיגו לאדם בלי השכלה: "למה אתה דפוק ואין לך תואר רביעי ככה פוף כמו קסם?

הוא הרי יצחק עליהם ויגיד שכדי להגיע לזה צריך לעבוד קשה, ללמוד ואז להגיע לכך...

כנ"ל בהורות שלנו

וכנ"ל בכל דבר בחיים הללו.

אז למה בזוגיות זה נראה לכולנו כאילו "או שיש להם את זה" או "שאין להם את זה"

ואם אנחנו לא "נולדים" עם יכולת לזוגיות מולשמת אז אנחנו דפוקים או שזה לא הפרטנר הנכון?

לא!

אתם לא דפוקים!

וזה כן הפרטנר הנכון!

פשוט זוגיות זה דבר שצריך לימוד, זה הכל.

וההבנה הכה פשוטה, אבל הכה הכרחית כאן היא סופר סופר סופר (ועוד פעם סופר) חשובה!

הלוואי שכולם יבינו אותה כי זה יכול לשנות חיים, פשוטו כמשמעו.

ולהציל אלפי אלפי משפחות, ממש כך.

כי ברגע שמבינים שזה מצריך לימוד ועיון,

קודם כל נרגעים

לא נבהלים מכל ריב או מכל קושי ש"הנה! זהו! זו הוכחה שאנחנו לא מתאימים!"

אלא נושמים,

ומנסים לעבוד על זה

לבד,

לבד עם ספרים או הרצאות או חומר אחר

או בעזרת אנשי מקצוע

או באינסוף דרכים -

אבל עובדים על זה!

(והבהרה חשובה: אני כמובן לא מדברת על מצבי קיצון או מצבים בהם הפתרון הנכון עבור כולם הוא אכןם להתגרש, אלא מדברת על כל אותם אלפי המקרים האחרים...)

5. ולגבי שאלתך עצמה - בהחלט יש מצבים שניתן להגיע לקירבה שלמה אפילו אם היה משבר גדול לפני כן (ויש גם מצבים שלא, כמובן)

למשל הזוג אותו הזכרת - ניתן לראות שהם באמת אוהבים אחד את השנייה, ובגלל טעויות והרבה מטענים וחוסר הבנה או חוסר ניהול נכון של מצבים (אפילו אם לא מכוונה רעה) - הם לאט לאט נכנסו לתוך "כדור שלג", שהלך והחריף עם הזמן... ופתאום שהם לומדים כלים חשובים, או מביטים על הזוגיות שלהם "במבט על" - משהו שם מתחיל להיפתח והבסיס הכ"כ טוב וחזק ביניהם  מתחיל להתגלות. נראה שהוא תמיד היה שם ורק כיסתה אותו "שמיכה" של כל המטענים והפגיעות ההדדיות והכעסים והריבים...

למשל מצב כזה שבו לומדים על עצמנו קודם כל, ומגלים תובנות,

ועל על בן/בת הזוג שלנו,

ואז על הזוגיות שלנו

ואז לומדים איך לנהל נכון מצבי קונפליקט או חילוקי דעות,

איך לא נכון להתנהג - כמו "סור מרע", ואיך דווקא כן נכון להתנהל - "עשה טוב",

ועוד דבר חשובים שלומדים - 

ניתן לראות שיפור עצום עם הזמן והתהליך וניתן להגיע לקירבה שלמה...

יש לי עוד הרבה לכתוב אבל חייבת לסיים אז שולחת

אז אם בסעיף הראשון המחשבות שליוו אותי היו בעיקר על המשתתפים עצמם ומה הם עוברים וחווים עתה שכל העולם צופה בהם, התחדדה לי עוד נקודה כעת:

באחד הפרקים, תוארה המצוקה שתמר חווה בעקבות כך שבעלה מצלם ומתעד את ההתפרצויות שלה.

ממש ראו עד כמה זה מכווץ אותה וגורם לה לכ"כ הרבה כאב ורע,

והמפליא הוא - שהיא עצמה נמצאה באותה עת בסיטואציה שבה יש *כמה וכמה מצלמות*

*שמתעדות* ומנכיחות לעולמי עד - את המצוקה שלה כאן ועכשיו - בטיפול,

ומתעדות ומכיחות גם את כל ההתנהגות שלה ואיך היא "מאבדת" את זה בביתה שלה - מול כל עם ישראל שצופה.

עצם הדבר הזה - שלא רק בעלה מתעד את המצוקה שלה ואת הרגעים הכי קטנים ונמוכים שלה,

אלא שבטיפול עצמו היא חווה מצלמות שמתעדות גם את ההכי פרטי ונמוך שהיה לה בביתה שלה וגם את התגובות שלה בלייב לריבים עם בעלה או למציאות הזו של המצלמה - זה פשוט אבסורד בעיניי.

איך אותה אישה, ממש אותה אחת שלקחה כה קשה צילום ותיעוד במצלמה (ובצדק) - תתמודד עם כמה וכמה מצלמות שמתעדות אותה בכל הנ"ל?

וגם אם אותו הזוג יגיע ב"ה לקירבה שלמה בזוגיות שלהם בסיום התהליך - מה יעשה להם לצפות בעצמם במצבים הכי נמוכים? מה זה יכול להעלות בהם? מה זה יכול לעשות שעוד אנשים ועוד עיניים יתערבו להם בביחד שלהם?

לא יודעת, כל תוכניות הריאליטי האלה, כמו האח הגדול וכל אלה, ועכשיו שמכניסים לתוך-תוכי הזוגיות והחיים האישיים את כל העולם ואשתו - זה פשוט מרגיש לי כמו ניסו8י בבני אדם... קשה לי מאוד עם זה

התקופה בה התוכנית משודרת וכולם צופים - בזמן הזה אני ממש מקווה שהם בסדר (בעיקר רגשית), מכל מה שזה מציף ומכל העיניים הבוחנות ומכל הדבר הכי הכי אישי שנהיה ציבורי כ"כ - ואז כל ההתמודדות עם ההשלכות של כל זה...

אין לי ספק שמהטיפול עצמו הם יכלו להיתרם ומאוד הגיוני שאכן נתרמו ממנו המון!

בהודעתי לא התייחסתי בעיקר לשאלה למה הם עצמם הסכימו להשתתף, כי בדיוק כמו שאמרת, בטוח היו להם הרבה סיבות טובות.

אני לא הצלחתי להבין את הלך המחשבה בעיקר של המטלפים עצמם שמכוון יודעים שהמטופלים שלהם יאלצו לעבור רכבת הרים רגשית בעקבות החשיפה ושידור התוכנית וכל החפירה שכתבתי בהודעה הקודמת

וכן, גם תהייה על הזוגות עצמם מעצם החשיפה, שלמרות כל ההסברים שיש - זה עדיין מחיר מאוד גדול לשלם, אבל כמו שכתבת - יכול מאוד להיות שהסיבות ללמה כן גברו במקרה הזה.

שאולי אלו זוגות שכבר התגרשו או מתגרשים בטוח בזמן הקרוב, והציעו להם הרבה כסף על התכנית וכבר אין להם מה להפסיד.

כי להצליח לצאת ממצבים כאלה לעיני כל ישראל נראה לי חסר סיכוי לחלוטין

בלי קשר, עוד יותר מזה אני חושבת על הילדים שלהם שיראו את זה וזה עושה לי חלחלה ממש. 

ללא החשיפה, יש גם הרבה מאוד דברים חיוביים (גם אליהם התייחסתי בהודעתי, וחשבתי שהדרך הטובה ביותר מצד  אחד להביא את החיובי ומצד שני לנטרל את השלילי - היא ע"י שחקנים שישחקו את הזוגות (על סמך מקרים אמיתיים כפי שהם / או על סמך מקרים אמיתיים שפרטיהם טושטשו - כך או כך החשיפה של הזוגות עצמם הייתה נמנעת והצופים היו צופים בעיקר בפן החיובי בלי ההשלכות של החשיפה מצד המשתתפים, ובלי המציצנות או הרכלנות שעלולה להיות מצד הצופים וכן הלאה...)

קצת לא הוגן להשתמש בסטנדרטים דתיים כדי לשפוט הצלחה או כישלון של נישואים חילוניים ולהפך.

אנשים שנשואים 60+ שנים, והם לא ממש מאושרים ושמחים יחד, אבל חיים יחד מתוך שותפות שמקובלת על שניהם וכנראה יהיו יחד עד 120, וגידלו ילדים לתפארת - תמצאי לא מעט חילונים שיגידו לך שזו החמצה וזה חבל ושהיה צריך לפרק. זה לא בגלל שהם כאלה שטחיים ואנוכיים (כפי שכל דתי ישר יחשוב), זה בגלל שבשבילם נישואים זה דבר אחר ממה שזה עבורך.

כתבתי לך גם בשרשור השני, ועכשיו רואה גם את הודעתך זו - ממש ניכר שאת במערבולת רגשית גדולה כפי שכתבת,

וואו כמה זה לא פשוט בכלל.

לא רק לחוות רגשות קשים, אלא לחוות גם בילבול נורא גדול,

חוסר אונים נורא גדול,

חוסר ודאות נורא גדולה.

וואו, זה ממש מכביד על הלב ויכול לשגע בנאדם...

אני לא כ"כ יודעת מה ואיך לייעץ כי אינני מכירה אותך/אתכם, וזה נשמע שיש כאן המון מה לברר ולהבין, עד לדקויות הכי קטנות.

אם היה כאן סיפור של שבירת אמון למשל, רק תהליך של בניית אמון מחדש, שזה לא דבר פשוט אבל אפשרי בחלק מן המקרים, יכולה לעזור כאן ב"ה.

אבל בשביל לעשות את זה צריך באמת להתחיל ולפתוח את הלב, אפילו קצת,

מה שיכול להיות מאוד מאוד מאוד קשה אם חווינו פגיעה מהאדם הכי קרוב אלינו - שהייתה כ"כ כואבת עד שהלב נסגר כ"כ חזק ולא מוכן להיפתח שוב - כדי לא להיפגע שוב. וזה בעצם סוג של מנגנון הגנה הסגירות הזו / או האדישות אם קיימת / או הריחוק...

נדרש כאן תהליך שלם על איך בכלל לברר מהו הרצון האמיתי, קודם כל שלך בנפרד,

ואז של בעלך,

ואם בירור הרצון הוביל להישאר יחד - אז איך לבנות את האמון מחדש, ואיך לפתוח את הלב מחדש, ואיך ב"ה להגיע כן לאהבה גדולה למרות העבר הלא פשוט.

הלוואי הלוואי שתצליחו, ממש מאחלת לך מכל הלב אושר שלם ובהירות שלמה

וטוב שלם וגדול, בחסד ובגלוי ב"ה 🙏🌹🙏

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

פירמידת מאסלו תושג דווקא ע"י הלאט.

ראיתי את זה המון אבל אם אתמקד רגע בעצמי ובניסיון אישי -

בתור אדם שבעבר היה בקצב מאוד מהיר גם של המחשבות, גם של הדיבור, גם של המעשים - באמת שפיספסתי דברים דווקא מהקצב המהיר הזה.

ודווקא כאשר למדתי להאט - הגעתי לדברים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא ההאטה.

גם דברים מהותיים וגם אפילו הספקים טכניים.

אם אני יושבת ועוצרת רגע להאט את המחשבות שלי שהיו רגילות רק לרוץ ולעשות סדר ובהירות,

אם אני מאיטה גם בדיבור, אפילו בתפילה להגיד את המילים לאט יותר ובכוונה,

אם אני במקום לרוץ מדבר לדבר מאטה גם את קצב ההתנהלות - כל אלו גרמו לי הרבה מאוד טוב ב"ה.

הלאט גורם פעמים רבות ליותר צלילות, בהירות, ריכוז, מיקוד במה שחשוב ובעיקר יותר נחת.

ובאמת שזה בדברים הכי קטנים ועד הגדולים.

אפילו לחתוך סלט מהר מהר ולפעמים להיפצע בטעות בגלל זה, או להאט ולשים יותר לב.

לחשוב קודם על היום או השבוע או השנה או כל כיוון החיים שלי רגע לאט ובהבנה והתבוננות עצמית מאשר רק לרוץ ולרוץ ולהספיק עוד ועוד,

להוריד עוד סלט ועוד תבשיל ועוד מרדף להכנות לשבת או חג ולהגיע דווקא עם יותר אוויר ושלווה,

לדבר עם הילדים יותר לאט ובנחת מאשר רק להספיק לסמן "וי" מהיר על כל מה "שצריך" להספיק,

לנשום נשימות עמוקות ואיטיות יותר ולא רק מהירות ושטחיות, מה שהגוף עצמו מפרש כמוריד סטרס, וכמקום לא הישרדותי, ונהיה רגוע יותר וכן הלאה.

לעצור באמצע היום להביט בשמים, בפרח, בחיוך, במילה, בכל דבר בעצם ודווקא הקצב האיטי הזה גורם להתפעלות פנימית וחיבור לקב"ה, לבריאה, לטוב שבעולם ובחיים, וממילא יוצר יותר שלווה פנימית ומוטיבציה וכוח גם להמשך היום.

לשתות לאט כוס תה ולהתמקד בטעם ובמרגש ובלגימה האיטית והנינוחה ולהכניס עוד רוגע וכיף לחיים, זה גם נותן עוד כוח הלאה וגם בפני עצמו ממלא ומרפא.

לעצור להקשיב לגוף, לשהות ברגע, להיות בנוכחות.

לחשוב, לנשום, לבחור מה שייך לי ומה לא שייך לי, מה נכון ומתאים ומה פחות.

זה בכ"כ הרבה דברים לבני אדם באשר הם. גם חיבוק בין בני זוג יכול להיות בלאט שלו ובשהות שלו יותר ממלא ומקרב, גם כל קירבה שהיא רגע לאט יותר וקרוב יותר יכולה לתת מה שרק מהר לא מאפשר, גם לחשוב על הפן התעסוקתי שלנו אפילו או השליחות והייעוד שלנו בעולם יכול לקרות יותר מהר דווקא כשחושבים על זה יותר לאט ומקדישים לזה את הזמן בנחת ובבירור עומק.

גם איך להגיע ליעדים כולל כלכליים יכול להתאפשר פעמים רבות דווקא מהלאט שנותן רגע התבוננות במבט-על וכולל דרכי פתרון יצירתיות ואפקטיביות יותר,

גם לתת לעצמי כבן אנוש את התנאים הכי טובים כדי לתפקד בעולם הזה, ולזכור שאני כולל גוף פיזי ונפש ורגש ושכל ורוח ובכל אחד מהם לפעמים הלאט הוא ברכה שרק דרכו ודווקא דרכו נוכל לגלות ולהעצים עוד יותר את עצמינו ואת התפוקה שלנו.

אז ודאי שזה לא 0 או 100

זה לא או ללכת בהילוך איטי וכמו צב להתנהל באיטיות תהומית 24/7 בכל רגע ורגע, וזה גם לא לרוץ בלי הפסקה ובלי אוויר ואם לא אז להגיע לפת לחם ובלי קורת גג...

ודאי שיש הרבה באמצע.

וודאי שיש פעמים שאחרי הלאט הזה יגיע המהר, אבל רק על גבי הנדבך שהיה קודם הלאט ומה שהוא איפשר - הבהירות הזו והצלילות הזו - ועל גבי זה אפשר לרוץ קדימה בביטחון ובשלמות יותר.

וודאי שיש פעמים שהלאט לכשעצמו הוא יותר נכון.

וודאי שיש מצבים שגם מהר יהיה אפקטיבי ונכון.

וודאי שיש גם אנשים שונים וגם מצבים שונים והכל בהתאם למקרה המדובר.

לכן כתבתי שלפעמים הלאט הוא מהר. לא תמיד, אבל פעמים, ואפילו פעמים רבות, כן

בעיקר בציבור הדתי, שאנשים הולכים לאט מידי וצריך לדרבן אותם להתחיל לרוץ במקום להאט, את אומרת לא 0 או 100 ולפעמים וכו אבל לעיקר האנשים צריך לבעוט בהם להכנס לכושר ולא להוריד דופק.

בכל הציבורים ובטח בדתי.

אבל יותר נראה לי שאנחנו פשוט מדברים על דברים שונים.

הסברתי קצת בהודעות שלי למה אני אישית מתכוונת.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

לא אמרתי לאף אחד ללמוד ממני, ואני לא יודע מי זה ''אתכם''...

שקשורים לבין אדם לחברו

וודאי שאנחנו גם

מדברת על דברים קיצוניים שאנשים עוברים..

באותו יום יש להבנתי הדלה, משהו שיורד מלמעלה שמוריד לנו את המשיכה לעברות (קרוב קצת לאדם הראשון קודם החטא), האתגר שלנו שם זה בעיקר לתפוס את זה, ולראות איך משמרים משם דברים הלאה...

שאתה מצטער שיש דברים שאתה לא מצטער.

אתה אמיתי וכנה. זה מהמם!

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב