נשמה אהובה שלי,
אני שולח לך את המכתב הזה כדי שדבר ראשון – אל תתיאשי. ודבר שני... כדי לבקש סליחה. נכון, הדרך עד עכשיו ארוכה ומייגעת, נופלים ושוב קמים, ואת גיבורה! אין כמוך! אני בטוח שאת מאמינה שתמצאי אותי שם, בסוף הדרך, וכמו השיר הזה שלמדו אותנו כשעוד היינו קטנים, "ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו", את ממתינה לי.
ותאמיני לי, גם אני מתגעגע אליך! בכל מאודי! אבל... לא כמוך [או כמוך] חסרות לי כמה אבנים בשביל. השובבי"ם תמיד תופסים אותי בדרך ואני מרגיש שאני לא מסוגל להמשיך הלאה. אהובה, תזכרי תמיד שאני שם משתוקק אליך, מצפה רק לך, כמו שאת מחכה רק לי.
ושוב יקירה, אני מבקש סליחה. סליחה על כל התלאות שאת עוברת, על המשברים, על החתכים. על חברה ועוד חברה שמתחתנות ומשאירות אותך לבד, לבד בחדרי הלב. הלואי שהייתי שם רק כדי לעודד אותך, ללחוש לך באוזן קרוב קרוב "עוד קצת ואני בא". ללחוש ולהעלם חזרה אל אופק העתיד, יודע שאת עוד עומדת איתן, ממשיכה ומקווה. מחכה.
