אני כל פעם שוכחת שכשאני במצבים האלה,של הלהרגיש ושאני ככ מחכה להגיע אליהם עם כל התקופות של האדישות והריקנות הזאת,ואני שוכחת שכשאני בהם אז עדיין אני לא מלאה בזה כל כולי,כי אני כועסת על עצמי ולא מסכימה לעצמי להיות ככה וזה בדיעבד של הבדיעבד,ואני ממש מקפידה על עצמי ולא מכילה ולא מקבלת את זה שאני ככה וחושבת שזה לא מוצדק ולא בסדר. אז למה אני ככ מתגעגעת בזה פחחח
אין,אני לא לומדת לקח שזה לא הנקודה
האושר והחופש זה לא תלוי במצב שלי ובמצב ששמים אותי,זאת נקודה בפנים שאני מתעקשת להישאר ממורמרת תמיד ולא לשמוח ולא מסתכלת על הטוב וחבל וזה בעיה שלי
צריך פשטות אוי