משהו בין טרגי לקומי, נגוע בהומור עצמי ועקיצות לעשב לימון שמשום מה קוראת את זה... מה לעשות - יש אנשים משועממים ממני..
כן אתם כבר מכירים את הטקסטים שלימקפיצים נטושים
..אנונימי (פותח)
אני לא מאמינה שעשיתי את זה.
ובזמן האחרון זה נמצא אצלי במחשבות יותר מתמיד.וזה קורה במעשה,הרבה.בהשוואה לעכשיו..
וזה מוזר..כי מאד טוב לי.אז למה אני ככ נמצאת בבור עמוק כזה?בתהום גדולה כזאתי?מרגיש לי לגמריי שיש בתוכי שתי אנשים.האחד הכי שמח בעולם והשני הכי לא.לא מצליחה להסביר את זה לעצמי.קשה לי להגיד שזה לא סותר.קשה לי להגיד לעצמי שזה בסדר להרגיש הכל במקביל.שזה אפילו לכתחילה.
ואני מתה להגיד למישו את מה שקרה לי אתמול.אבל אנלא מסוגלת.וצורח לי ברמות.משו הסטרי.שוב,זה מוזר,כי באמת טוב לי.למה זה קורה למה למה למה.למה יש את הרצון והמעשים האלו למה.
ואני מפחדת.אני מפחדת מלהרגיש טוב.כי פתאום ברגע אחד דברים משתנים ואני נמצאת בקיצוניות.קיצוניות בלתי מוסברת.וקשה לי.ההפכים(?)
זה מזעזע.
כשאני במצב רגיש ופגיע מאד-שום דבר לא מאיים עליי.לכן אני מפחדת עליי פחד מוות.מפחדת להיות ככה קיצונית.מה קורה לי???????????????????????אוף.אוף איתי.
והיום,כשפתאום ראיתי אותה,הצטמררתי.לא יכולתי להכיל את הסיטואציה.התנתקות.השתנות.מלבן לשחור.למאיים.אוטם.רגשות.מחשבות.הכל פתאום מתכווץ.וזה סיוט.כי באמת היה לי מצחיק ושמח מאדד לפני כן.למה לעזעזל זה קורה לי???למה ברגע אחד הכל מתהפך?למה ברגע אחד נהיה לי שחור ועצוב כלכך??
מתיש אותי העסק.
באמת היא הזכירה לי ברמות את אמא.משו שם לא מאוזן בכלל.לא מאוזן אבל אחר מהרגיל.מותר וזה בסדר להיות לא מאוזן.אבל היה שם משו אחר,כמו אמא כזה.אי אפשר להסביר.ואוף ככ עצוב לי עליה.מה קורה מה קורה.הכל משתנה כל הזמן.וזה שורף לי.ניסיתי לברוח.באיזהשהו שלב הצלחתי.אבל הרגשתי עם עצמי רע מאד.כלפיה.ומול עצמי.מצד שני לא הייתי מסוגלת להכיל את זה בלב.עשה לי רע.אז התקרבתי לשם באלגנטיות כזה.מבלי לפגוע.אבל עצם המחשבה של למה עשיתי את זה,גם אם היא לא יודעת,זה עשה לי ככ רע גגג.נווו זה בדיוק קשור לאמא.זה אותו עיניין.אותו שורש.היה מבלבל.היה מערבב.אין לי מושג מה לגמריי הרגשתי.מה עכשיו אני מרגישה.לא מבינה מה קורה איתי.
אני רוצה להיות.אני רוצה להיות ולחיות.
בבקשה תראה לי את הרחמים שלך.אנלא מצליחה לראות.לא רוצה לא רוצה ******.
אוף אבל טוב לי.אז מה קורה מההההה.בוא נעצום עיניים.אני..אוף אני צריכה להדחיק.להדחיק חזק.לא מצליחה לעכל את מה שהיה שם היום.הכל מעורבב.אוי.
לא באלי חיבוק.איכ.איככככככככככככככככככככ.למה לעזעזל נזכרתי בו עכשיו למה.לך תמות.איכ איכ.
..אנונימי (פותח)
אוף כתבתי שעות ונמחק לי הכל.
כנראה אני באמת צריכה לשתוק את עצמי לדעת
רק משו אחד,אני שבירה ברמות עכשיו
וראיתי את כל הכאב הזה שהוא כאב אמיתי,פיזית ונפשית בעולם ועצוב עצוב עצוב לי עליהם
ואני שונאת אותי על זה שאני כולי כפוית טובה וחיה בבועה מסריחה ואגואיסטית
ומנגד,ראיתי תינוק שהרגע נולד ולשמוע את הבכי שלו ואת ההורים שלו מסתכלים עליו במבט מאוהב כזה, ולראות אהבה
היה לי דמעות
אהבה מרטיטה אותי
כאב של אנשים מרטיט אותי
חלאס
אני
מ פ ח ד ת
מאד
מאד מאד
כנראה אני באמת צריכה לשתוק את עצמי לדעת
רק משו אחד,אני שבירה ברמות עכשיו
וראיתי את כל הכאב הזה שהוא כאב אמיתי,פיזית ונפשית בעולם ועצוב עצוב עצוב לי עליהם
ואני שונאת אותי על זה שאני כולי כפוית טובה וחיה בבועה מסריחה ואגואיסטית
ומנגד,ראיתי תינוק שהרגע נולד ולשמוע את הבכי שלו ואת ההורים שלו מסתכלים עליו במבט מאוהב כזה, ולראות אהבה
היה לי דמעות
אהבה מרטיטה אותי
כאב של אנשים מרטיט אותי
חלאס
אני
מ פ ח ד ת
מאד
מאד מאד
...אנונימי (פותח)אחרונה
כי אם מאמינים זה קורה.ככה אישה חכמה אמרה לי.אבל קשה לי להאמין.קשה לי להאמין שהיום הזה יבוא.ויש דברים שזה כזה פפפפ.שאתה לא מסוגל בכלל לספר.לשתף.להוציא החוצה.והלב חונק.נחנק.
וזה קשה לי להאמין.ככה אמרתי לו לאיש המתוק הזה.והוא רק לא הפסיק לומר שבלי אמונה אז אין לי חיים.
אז הוא צדק.פסדר?הנה.ניצחת.
..אנונימי (פותח)
זה מעצבן אותי כי אכפת להם רק מעצמם,לא אכפת להם מה אני רוצה כרגע.
אכפת להם מיזה שהבת שלהם תיהיה נורמלית,ותקום בבוקר ותישן ותלך לאולפנה ותלמד כמו ילדה טובה ולעזור בבית,ואין מקום לבחירה שלה לא ללמוד. אמרתי להם,זה בסדר אני לא יאשים אותכם עוד כמה שנים למה לא הכרחתם אותי לעשות בגרות.אבל ברגע שממש התעקשתי,הלך כל הנחמדות והרצון הטוב לעזור והם מתחילים בכעסים וצעקות. אין לי שום מקום לבחור. אחר כך מתפלאים למה אם לא עושים בשבילי אני לא עושה,מה אתם לא מבינים,זה אתםםם אתם לא נותנים לי שום מקום לטעות וליפול,אתם לא מבינים שאני לא ילמד בלי לטעות,הם לא מסוגלים לתת לי לטעות,או לתעות,או אפילו לתהות. זה מעצבן אותי,מעצבן אותי ככ. ומעצבן שאני לא מצליחה לשתוק ולא לצעוק עליהם בחזרה. אני רוצה לשתוק. לא מגיעה להם תשובה ממני.
כשהיא שואלת מה איתי,היא רוצה לשמוע רק תשובה שנוחה לה,היא רוצה לשמוע שטוב לי ואני ישנה בשקט. בגלל זה זה כל כך מעצבן,אין לי שום רצון לדבר איתם או להצטרך מהם משו בחיים.
וזה מבאס,כי בסוף אני לא מסוגלת להסתדר בלעדיהם.. בלי הכסף שלהם או הדאגה שלהם. כי אני לא יודעת להסתדר בלי שדואגים לי,בגלל זה אני ככ שונאת את זה. ואני שונאת כי אני יודעת שהם צודקים,והם לא נותנים לי ליפול ולא נותנים לי לשקוע בתוך החושך הסמיך הזה לרגע. ואני אוהבת אותו,אוהבת את החושך. לא באלי אור. שונאת. וזה מעצבן שהם צודקים שמכריחים אותי לעשות את האמת, לא .רוצה. חוץ מזה שזה לא כל האמת,יש אמת גם ברצונות האחרים שלי,עם כל הכבוד. זה לא בסדר שהם מבטלים אותם כאילו זה כלום.
אין לי מקום.
אני בחיים לא יספר מה באמת,כי אני יודעת שזה משו שהאוזן שלה לא מסוגלת להכיל.
שהוא כותב לי מכתבים על זה שזה לא חיים באמת,על זה שהלילה זה בשביל לישון והיום להיות ערים והנשמה עולה ומקבלת כוחות מלמעלה,וזה היה אמור להיות דיבורים שאני אוהבת,אבל זה עושה לי מר בלב,ורצון לבכות.
שהיא שואלת אם טוב לי,ואני לא יודעת מה להגיד,כי לא טוב אבל היא לא תוכל לשמוע את זה ואני לא ידע גם להסביר למה. ואין לי כח לשאלות ואין לי כוחות לדאגה. אני שונאת שדואגים לי זה באמת השנוי עלי.
אין . לי . מקום.
אני רוצה אותו כברררר אני רוצה מישו שיבוא ויחבק אותי,כשאני כל כך לבד)
אכפת להם מיזה שהבת שלהם תיהיה נורמלית,ותקום בבוקר ותישן ותלך לאולפנה ותלמד כמו ילדה טובה ולעזור בבית,ואין מקום לבחירה שלה לא ללמוד. אמרתי להם,זה בסדר אני לא יאשים אותכם עוד כמה שנים למה לא הכרחתם אותי לעשות בגרות.אבל ברגע שממש התעקשתי,הלך כל הנחמדות והרצון הטוב לעזור והם מתחילים בכעסים וצעקות. אין לי שום מקום לבחור. אחר כך מתפלאים למה אם לא עושים בשבילי אני לא עושה,מה אתם לא מבינים,זה אתםםם אתם לא נותנים לי שום מקום לטעות וליפול,אתם לא מבינים שאני לא ילמד בלי לטעות,הם לא מסוגלים לתת לי לטעות,או לתעות,או אפילו לתהות. זה מעצבן אותי,מעצבן אותי ככ. ומעצבן שאני לא מצליחה לשתוק ולא לצעוק עליהם בחזרה. אני רוצה לשתוק. לא מגיעה להם תשובה ממני.
כשהיא שואלת מה איתי,היא רוצה לשמוע רק תשובה שנוחה לה,היא רוצה לשמוע שטוב לי ואני ישנה בשקט. בגלל זה זה כל כך מעצבן,אין לי שום רצון לדבר איתם או להצטרך מהם משו בחיים.
וזה מבאס,כי בסוף אני לא מסוגלת להסתדר בלעדיהם.. בלי הכסף שלהם או הדאגה שלהם. כי אני לא יודעת להסתדר בלי שדואגים לי,בגלל זה אני ככ שונאת את זה. ואני שונאת כי אני יודעת שהם צודקים,והם לא נותנים לי ליפול ולא נותנים לי לשקוע בתוך החושך הסמיך הזה לרגע. ואני אוהבת אותו,אוהבת את החושך. לא באלי אור. שונאת. וזה מעצבן שהם צודקים שמכריחים אותי לעשות את האמת, לא .רוצה. חוץ מזה שזה לא כל האמת,יש אמת גם ברצונות האחרים שלי,עם כל הכבוד. זה לא בסדר שהם מבטלים אותם כאילו זה כלום.
אין לי מקום.
אני בחיים לא יספר מה באמת,כי אני יודעת שזה משו שהאוזן שלה לא מסוגלת להכיל.
שהוא כותב לי מכתבים על זה שזה לא חיים באמת,על זה שהלילה זה בשביל לישון והיום להיות ערים והנשמה עולה ומקבלת כוחות מלמעלה,וזה היה אמור להיות דיבורים שאני אוהבת,אבל זה עושה לי מר בלב,ורצון לבכות.
שהיא שואלת אם טוב לי,ואני לא יודעת מה להגיד,כי לא טוב אבל היא לא תוכל לשמוע את זה ואני לא ידע גם להסביר למה. ואין לי כח לשאלות ואין לי כוחות לדאגה. אני שונאת שדואגים לי זה באמת השנוי עלי.
אין . לי . מקום.
אני רוצה אותו כברררר אני רוצה מישו שיבוא ויחבק אותי,כשאני כל כך לבד)