| |  | במלאות שנה לחורבן שרון של יישובי גוש קטיף, עזה, וצפון השומרון. ישנם מי שמבקשים להנציח את העוול באמירת קינות בתשעה באב. כמה מן הקינות הופיעו כבר בעלוני פרשת השבוע של השבת האחרונה, ובאתרי הרשת.
האם נכון וראוי להכניס לסדר הקינות המקובל, גם קינה על חורבן יישובי גוש קטיף וצפון השומרון, בחודש אב תשס"ה? האם חורבן זה שקול לחורבן ירושלים ובית המקדש הראשון והשני? מהי פרספקטיבת הזמן הנדרשת מאז הגירוש, על מנת לחבר קינה מעין זו, ולהכניסה למסגרת הקינות? מה יהיה אם ח"ו יבואו צרות מאוחרות יותר ("התכנסות") וישכיחו את הראשונות? מי ראוי לחבר קינה שכזאת? מה צריך להיות תוכנה של הקינה, מהם ההדגשים? על מה חשוב שיקוננו במהלך הדורות הבאים בהקשר זה, איזה מסר רוחני וערכי יילמד מהם? האמנם יקוננו על כך גם בשנים הבאות? צפוי שלא כל באי בתי הכנסת בט' באב יאמרו קינה כזאת. יש שומרי מצוות הסבורים שתוכנית ההתנתקות היא טובה ולגיטימית, ויש מבין הציבור החרדי למשל, שהתנגדו לה, אך לא היו מוכנים לסייע ולתמוך במאבק נגדה, אף לא בתפילת המונית בכותל. אולי רק מי שגורש בעצמו מביתו, או רק מי שהענין קרוב ללבו, ראוי שיאמר קינה שכזו, ומראש אין לצפות שמעמדה של קינה זו יהיה כמו הקינות האחרות.
*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />
ירמיהו הנביא קונן תוך כדי החורבן ולאחריו, וכעבור מאות שנים, נוספו עוד קינות וסליחות הקשורים לחורבן, שחוברו ע"י הגאונים, והבאים אחריהם. בשלב מסוים נוספו גם קינות, בעקבות אסונות ומאורעות שפקדו את הקהילות היהודיות בפזורות ישראל השונות (על קהילות שו"ם, על שריפת ספרי התורה, ועוד). צרות אילו קיבלו מימד כלל ישראלי, על אף היותם מקומיים לכאורה. במספר קהילות נוהגים להוסיף בשנים האחרונות קינות על חורבן יהדות אירופה בשואה.
האמנם, עם כל הצער והכאב, שקול חורבן גוש קטיף לאותם צרות ואסונות שהיו לאורך כל שנות הגלות?
בהיבט האנושי: מדובר על חלוצים שמסרו נפשם בשליחויות ממשלות ישראל לדורותיהם, על פיתוח המקום עם קשיים רבים - ביטחוניים, כלכליים, חקלאיים ועוד, וב"ה הארץ האירה להם פנים והם הצליחו. והנה הכל חרב. מגורשי גוש קטיף מתמודדים כיום עם שאלות אישיות וקהילתיות קשות ומורכבות- פרנסה, חינוך ילדים, החלטה מחודשת היכן לגור, ועוד. אך זה כשלעצמו, עם כל הקושי והיגון, עדין לא שקול לתכני הקינות המקובלות.
מבחינה חברתית וציבורית: כואב מאד שהעקירה נעשתה ביוזמת ממשלת ישראל והכנסת תוך הונאה וכחש, ובוצעה ע"י חלק חשוב מעם ישראל- חיילים ושוטרים, שקיבלו גיבוי ותמיכה מסיבית מהתקשורת, מערכת המשפט ועוד, בנחישות רובוטית, וללא רגישות כלל. העזרה בשיקום וסיוע למגורשים, התמיכה והעידוד, הם ע"י קרוביהם וחבריהם. את רוב החברה הישראלית, זה לא מענין. גם מבחינה לאומית- המתיישבים ראו באחיזה במקומות אלה, מילוי יעד דתי- לאומי, והנה מסתבר שחלק גדול מהחברה הישראלית לא מעונין ביעד זה. שיקוליה הם ביטחוניים, גם במחיר הונאה עצמית. מאז ההתנתקות, הפך המקום למדינת טרור, הרבה יותר מהר מכל התחזיות השחורות שטענו מי שהתנגד למהלך הזה מבחינה פוליטית ובטחונית.
סיפור אישי - זמן קצר לאחר הגירוש פגשתי מכר, יהודי מבוגר ניצול שואה, שתמך מאד במאבק תושבי גוש קטיף, ומאד כאב לו הגירוש. הוא שאל שאלות שונות על שהיה, התענין היכן נמצאים כעת המגורשים, ולאחר חקירה רחבה בענין, תפס את ידי בחמימות ואמר לי: "מה אני אגיד לך. כשגירשו אותנו מהבית, לא לקחו אותנו לבתי המלון, אלא למחנות עבודה, או לאושוויץ". וכך נסתיימה השיחה. ללמדך מהו איזון.
מאידך אי אפשר בלא כלום, ובודאי מבין מי שחווה את הגירוש על בשרו, או כאלה שהגירוש נגע מאד לליבם, יש החשים צורך לתת ביטוי לרגשותיהם ולמחשבותיהם. באופן כללי, הציבור הדתי לאומי, בשונה מהציבור החרדי לגווניו, נח יותר לקבל תפילות חדשות שמתחברים ע"י בני דורנו, המתייחסים למצב ולמציאות הווית (תפילות יום העצמאות, תפילה לשלום המדינה [כולל שינויים בהתאם למציאות הפוליטית], תפילה לחיילי צה"ל, תפילה לצנחן ולפני היציאה לקרב, לשלום ההתיישבות, לשחרור שבויים, יזכור לחללי צה"ל ולקדושי השואה, ועוד). אעפ"כ בענין זה, נדמה שקהל היעד לומר קינה זו, בשלב זה ובנתונים הקיימים, הוא הציבור הקרוב יותר לענין.
הקינה צריכה לבטא געגועים כואבים בעיקר למה שהיה וחרב. למסירות הנפש לישוב הארץ, לחבל ארץ שנתן יבולו בעין יפה, למזכי הרבים מאיסור שרצים, למקום של תפילה ולימוד תורה, לגוש של חסד ועזרה לזולת בתוכו ומחוצה לו, במשלוח כמויות אדירות של תוצרת חקלאית לעמותות שונות, לציבור המורכב מחכמים ופשוטי עם, אנשי תורה עם אנשי עבודה, יוצאי קהילות שונות, החיים בהרמוניה מיוחדת במינה. קומות גבוהות של אמונה נבנו במהלך השנים ממכלול זה. הכל נעקר ממקומו הטבעי, ולכן יש מקום לקונן.
אי אפשר להתעלם מהשאלה מי יזם ומי בצע את הגירוש הזה, ובאופן הביצוע, שהיה בו גם מימד משמעותי של רשעות וניכור. אך על זה אין לומר קינה. זה דבר שאפשר וצריך לתקן, כדי שהדבר לא יחזור על עצמו. תפילה וקינה שאחרים יחזרו בתשובה על מעשיהם השליליים, או קריאה "לא נסלח" לא תועיל, אם השותפים בעקירה לא יכירו ויפנימו מה פסול במעשיהם. יש מביניהם שבאמת לא מבינים מה הבעיה, יש ששטפו את מוחם, והם נבהלים מדיבורים על ארץ גדולה ורחבה, ומהכמיהה ובמיוחד בט' באב למקדש ולירושלים.
לשם הגילוי הנאות - ראיתי מספר קינות שנכתבו על חורבן גוש קטיף (רוב המחברים לא הזדהו בשמם). הם עוסקים בעיקר בהרס ובחורבן, ובמי שהחריב - ראש הממשלה, צבא, משטרה וכד', תוך חיקוי ודמיון בולט לקינות על חורבן המקדש וירושלים. כמעט ואין בהם את ההדגשה הנדרשת, את הקינה על מה שהיה בגוש קטיף בתפארתו, וחרב. נסיון להעתיק מהקינות המצויות בידינו, ביטויים שנאמרו על גוים אויבים- זדים, טמאים, רשעים, ועוד, לא יקדם דבר, ולא ימנע לעשות זאת שוב במהדורה חדשה ח"ו, אלא אם נברר ונסביר לעצמנו ואח"כ גם לאחרים, להיכן אנו חותרים, ומדוע. ייעודה של קינה הוא לעורר את הרצון, להצביע על שחסר, וכדי שהכל או לפחות כמה שיותר, כולל המגרשים, שולחיהם ותומכיהם יפנימו וירגישו בזה, יש לפעול במישורים אחרים. להאיר ולהסביר פנים, ללמוד וללמד ביחד. אין לקונן במקום שניתן לעשות ולתקן.
הרב יהודה זולדן / קטיף.נט התגורר בנוה דקלים, ושימש כרב בישיבת ההסדר בנוה דקלים.
|
| |
| |  | 3 איכה
מאת ד"ר יואל אליצור
איכה ארץ זבת חלב ודבש שדדה נהרסה, חרבה ותיבש. <> if (sLinkData != "") document.write("עריכה ");>
אֵיכָה אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַש שֻדְּדָה נֶהֶרְסָה, חָרְבָה וַתִּיבַש שָדוֹת יְרֻקִּים, מַטָּעִים, חֲמָמוֹת הָיוּ לְמִרְמָס לְרוֹעִים וּבְהֵמוֹת אֵיכָה בָּגְדוּ נִבְחֲרֵי הָעָם בֵּאלוֹהֵיהֶם, בְּבוֹחֲרֵיהֶם, בְּנַפְשָם וּבְזַרְעָם וְאֵיךְ נֶהֶפְכוּ חַיָּלִים וְשוֹטְרִים מֵאַחִים אֲהובִים לְאוֹיְבִים וְצָרִים אֵיכָה גוש קטיף אֶרֶץ אֲהוּבָה גַּן יָרָק, חוֹל וְיָם, אַהֲבָה וְאַחְוָה מְלֵאָה כָּרִמּוֹן תּוֹרָה וּמִצְווֹת וְעַתָּה חֳרָבוֹת וְאֶרֶץ תַּלְאוּבוֹת אֵיכָה דָּת וָדִין וְצֶדֶק וָחֹק נִשְכְּחוּ וְהָיוּ לְלַעַג וּשְחוֹק יִשְרֵי דֶרֶךְ כְּלוּאִים, רָבְתָה הַמְצוּקָה מִשְפָּט לְמִשְפָּח וּצְדָקָה לִצְעָקָה אֵיכָה הֲמוֹנֵי לְבוּשֵי שְחוֹרִים פָּרְצוּ עִם בֹּקֶר אֶל בָּתֵּי יְקָרִים לֹא בוֹשוּ לִתְפּוֹר דְּגָלִים עַל מַדֵּיהֶם לְחַלֵּל לָבָן וּתְכֵלֶת כִּסֵּא כְבוֹד אֱלוֹהֵיהֶם אֵיכָה וְלָמָּה בָּתֵּי כְנֶסֶת הַמְפוֹאָרִים הָיוּ בְרֶדֶת יוֹם לְלַפִּידֵי אֵש בּוֹעֲרִים "אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִי" זָעֲקוּ שָם לְפָנֶיךָ אַךְ לֹא זָכוּ לִתְשוּבָה מִשְּמֵי מְעוֹנֶךָ אֵיכָה זֵדִים מַטִּילֵי אַלְפֵי פְּצָצוֹת חוֹגְגִים עַל חָרְבוֹתֵינוּ בְּרֹאש כָּל חוּצוֹת גֹּרְשָה הַגְּבִירָה וַתֵּשֶב לָהּ הַרְחֵק וּבֶן הָאָמָה עוֹמֵד וּמְצַחֵק אֵיכָה חָרְשוּ חוֹרְשִים, הֶאֱרִיכוּ מַעֲנִית עַל אלי סיני, דוגית וְניסנית מִבֵּין חָרְבוֹתֵיהֶן מְחַבְּלִים צוֹרְרִים עַתָּה פִּגְזֵי מָוֶת עַל אַשְקְלוֹן יוֹרִים אֵיכָה טְהוֹרֵי לֵב חָשוּ אֶל כְּפַר מַיְמוֹן אַךְ לֹא עָצְרוּ כֹחַ לִפְרוֹץ בְּהָמוֹן צִפְּתָה אָז לַשָּוְא נצרים הַנְּצוּרָה קטיף וְתל קטיפא בְּרוּחַ נִשְבָּרָה אֵיכָה יָשְבוּ בָדָד גדיד וְגני-טל מִנּצר חזני כָּל הֲדָרָהּ נִטַּל לִמְעוֹן תַּנִּים הָיְתָה נוה דקלים בְּשירת הים וּכפר ים נוֹתְרוּ רַק גַּלִּים אֵיכָה כִּלּוּ בוֹזְזִים אֵת פאת שדה אֵת רפיח ים רָדוּ כִּבְמִרְדֶּה וְרוּחַ נָסַע וַיָּגָז אֶת שְׂלָו וּבְחוֹלוֹת בּדֹלח הוּעַם הַזָּהָב אֵיכָה לֹא עָמְדָה הַזְּכוּת בַּמָּרוֹם לַתַּנָּא ר' אֶלְעָזָר אִיש כפר דרום אַךְ בְּעִקְבוֹת מְגִינֵּי כְּפַר דָּרוֹם בְּתַשַ"ח הַצְּעִירִים עַל הַגָּג רֹאשָם לֹא יִשַּח אֵיכָה מִן הָאָרֶץ נִמְחֲתָה עצמונה בכרמהּ אֵין עֲנָבִים, נָדְדָה מִקִּנָּהּ מורג כִּבְמוֹרַג הוּדְשָה וְנִפְזְרָה בְּגן אור רַב הַחֹשֶךְ כָּבְתָה הַמְנוֹרָה
אֵיכָה נִשְכְּחָה בִּרְכַּת מֹשֶה "וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַים וְהֵם אַלְפֵי מנשה" אֵיךְ כְּמוֹ לְפָנִים בְּכֶרֶם נָבוֹת בְּנֵי בְלִיַּעַל גָּזְלוּ נַחֲלַת אָבוֹת אֵיךְ סְבָבוּנוּ בְּחומש חַיָּלִים וְשוֹטְרִים בְּכֹחַ גָּרְרוּ נְעָרוֹת וּבַחוּרִים אֵיךְ עָמְדוּ בְשא-נור אַנְשֵי אֱמוּנָה לְהָגֵן עַל בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶאַךְ עַתָּה נִבְנָה אֵיךְ פֻּנְּתָה כדים וְחָרְבוּ בִנְיָנִים אֵיךְ צָהֲלוּ בְגֶ'נִין בְּהֶרֶס גנים אֵיךְ קָמוּ בְּעַמּוֹנָה הוֹרְסִים וּמְשַבְּרִים אֵיךְ רָדוּ וְהִכּוּ וּפָצְעוּ כְּאַכְזָרִים אַיֶּכָּה שוֹמֵר אֶת כָּל אוֹהֲבָיו קָרוֹב לְקוֹרְאָיו נֶאֱמָן בִּדְבָרָיו הֲתִמְצָא בְכָל הָאָרֶץ בָּנִים כְּנֶאֱמָנֶיךָ הַאִם לֹא לֵב טָהוֹר שָפַכְנוּ לְפָנֶיךָ אֵיכָה תִרְעֶה וְתַרְבִּיץ אֶת הַצֹּאן קַבֵּל תְּחִנָּתָם וְיִהְיוּ לְרָצוֹן הָשֵב מְהֵרָה בָּנִים לִגְבוּלָם כַּכָּתוּב "וְלֹא יֵבֹשוּ עַמִּי לְעוֹלָם"
|
| |
| נשלח ב-31/7/2006 07:02 | הנכד |
| | |
| |  | 4
ב"ה מנחם אב התשס"ה אלי ציון ועריה, כמו אישה בצירה וכבתולה חגורת שק, על בעל נעוריה עלי ארץ אשר הוחרבה, ביד אחים מכאיבה ובתי מדרשות אשר חרבו, ונדם קול התורה עלי שדות וחממות, אשר נעקרו ביד אחים ובתי חמד היו לתל, ונדמו קולות הילדים עלי אחים גיבורים, בעוז רוח גברו על אויבים ועל כבודם אשר הושפל, כאשר נדדו כפליטים עלי קולות תורה ועבודה, אשר דמם בעריה חכמים ועובדי אדמתך, בקדושה וטהרה אלי-סיני בדולח, גדיד גן-אור גני-טל דוגית חומש כדים כפר-דרום, כפר-ים מורג נווה-דקלים ניסנית, נצר-חזני נצרים עצמונה פאת-שדה, קטיף רפיח-ים שירת-הים,שליו, שנור ותל-קטיפה אשר חרבו מבלי יושב, וניתנו ביד אויב עלי שמחת אויביה, שחקו על שבריה ועל ביזוי יושביה, גיבוריה טהוריה עלי שמך אשר חולל, בפי קמי מציריה ועל תחן יצווחו לך, קשוב ושמע אמריה עלי עמך אשר נקרע, בחטאות מנהיגיה ועל אש השנאה, שלא תשרוף שבטיה תרחם ציון תבנה חורבותיה, כדברי נביאך תחיש הגאולה ותביא ישועה, לבניך אהוביך נאמר בציבור במיתר, בליל הקריעה על חורבן הישובים חובר ע"י הרב משה ביגל
|
| |
| |  | מצורף קובץ 5
עַל חוּרְבָּן שָרוֹן אֶשָא קִינָה
עַל חוּרְבָּן שָרוֹן, בְּעָרֵי עַזָה וְשוֹמְרוֹן, אֶשָא קִינָה וּבְכִי. וְעַל שֶבֶר עוֹז גָאוֹן.
עַל עָרִים וּמוֹשָבוֹת, מְלֵאֵי תּוֹרָה וּמִצְווֹת. אַשֶר הָפְכוּ לְשוֹמֵמוֹת, הָרוּסוֹת וָחָרֵבוֹת.
עַל בָּנִים חֲלוּצִים, שֶהִפְרִיחוּ אֶת הַחוֹלוֹת. שֶהוּגְלוּ כַּפְּלִיטִים, לֶקָרַוִילוֹת וּמְלוֹנוֹת.
עַל מוֹסְרֵי נַפְשָם, עַל קְדוּשַת שִמְּךָ וְאַרְצֶךָ. אַשֶר מִקִבְרָם גָרְרוּם, לְשִבְרוֹן לֵב מַעַרִיצֶךָ.
עַל בָּתֵּי כְּנֵסִיוֹת, יְשִיבוֹת וּמִדְרָשוֹת. שֶאַסַפְסוּפִים פָלַשְׂטִינִים, הִצִיתוּ בַּלְהָבוֹת.
עַל דִיכּוּי רְגָשוֹת הָאַחְוָוה והָרַחֲמִים, כְּשֶהֵסִיתּוּ אֶת חַיָילֵינוּ גַם לִשְׁפּוֹך דָמִים.
עַל מִי שְאֵין אִמוֹ מִיִשְׂרָאֵל, שְהֱעֶמַדנוּ עָלֵינוּ, שְבֶּאַכְזָריוּת זַרְנוּקִים וּפָּרָשִים, הִכָּנוּ וַעָצָרַנוּ.
עַל הַמוֹרך שְנִטָע בָּנוּ, מֵאָז חוּרְבָּן בְּגִין בְּסִינָי, וְעַל הַהַבְלָגָה לְסַאדָם, שְגָדְעָה רוּם קַרְנָי.
עַל וִיתּוּר נַחְלוֹת אַרְצֵנוּ לְחוּסֵיין מִמִזְרָח, וְעַל מַנְהִיג נְאְלָח שְמִלְבָנוֹן שְלָנוּ בָּרָח.
עַל הַגוֹיִים שֶהוֹתַרְנוּ בָּעַווֹנוֹתֵינוּ כְּהוֹמַאנִים, שְצוֹרְרִים אוֹתָנוּ כַּכָּתוּב, כְּשִיכִּים וּכְּצְנִינִים.
עַל בֵּית מִּקְדָשְך הֶחָרֵב, הַנֶחְרָש וְנִרְמָס בְּמִיעוּט עוֹלֵי רְגָלֵינוּ, מוּל רִבְבוֹת חַמָאס.
עַל הַנְהָגַת יִשְרָאֵל, הַנְתוּנָה בִּיְדֵי רְשָעִים. אַשֶר לַגוֹיִים חוֹנְפִים, וּמִדָת יִשְרָאֵל פּוֹרְשִׁים.
וְעַל הַשׁוֹפְטִים אַשֶר לַמָוֶות אוֹתָנוּ מַפְקִירִים, בָּעַרָכִים הַמְעוּוָתִים, שֶל דָת הַנְאוֹרִים.
אָנָא הַשֵם, חוּס נָא וְרַחֵם, פְּדֵנוּ מהם, הַמִיעוּט הַנוֹהֵם. הֵעַמֵד אֶת הַשִלְטוֹנוֹת, בְּיָדַיִים אֶמוּנוֹת, שֶל רוּבֵּי הָרְבָבוֹת, שוֹמְרֵי מַסוֹרֶת אָבוֹת. אַשֶר בְּמִצְווֹתֶיך יָגִילוּ, וּמִקְדָשְך יְשַכְלְלוּ, אֶת אוֹיְבֶיךָ יְכַלוּ, וְאֶת עַמְך יַצִילוּ. עָרֵי אַרְצֶך יִבְנוּ, וּמִנָהָר עַד יָם יִשׁכּוֹנוּ. אוֹר תּוֹרָתְך יַקְרִינוּ, וְעוֹלָמְך הַטוֹב יְתַקְנוּ.

|
| |
| |  | קינות חוברו לא רק לגירוש שרון אלא במשך כל תקופת עם ישראל חוברו הרבה קינות על מאורעות וצרות שהיו באותה תקופה הרבה מן הקינות אבדו אבל חלק מהם נשאר. קינות על גירוש ספרד קינות על הרוגי מסעי הצלב קינות על גזירות תח תט קינות על השואה וכן קינות רבות חוברו על הרג צדיקים בזמן הפרעות והגזירות חלק מהם מובאים בספרי החסידות השונים. קינה על השואה
קינה מאת הרב שמואל הלוי וואזנר אש תוקד בקרבי / בהעלות על רוחי / חרבן עדתי
קינים אגידה / בזכרי קדושי / ערבה שמחתי קהלות קודש / לומדי תורתי / מחזיקים בבריתי נחרבו ונשרפו / נחנקו ונהרגו / אוי לי כי חטאתי כזבחים וכעולות / עלו מזבחה / לכפר משובתי בני ציון היקרים / בחורי חמד / לומדי תורתי גולת אירופא / מקום אבותי ורבותי / הבאר שכריתי נהפך לדם ואש / מקורי דמעה / אהה כי נדמיתי איכה נשמדו / לעיני בני עמי / אבדה תקותי אלפי רבבות עלו על מוקדה / מי יתן תמורתי חתנים וכלות / זקנים וזקנות / מי יתן חליפתי השמר לך / פן תשכח מעש עמלק / מחריב כנסתי עדי ינקום ה'/ נקמת עמו / יבנה את ביתי אנא ה' נקם / נקמת עבדיך / והשב את שבותי יקומון מתיך / ויחיון צדיקיך / ואז אסיר אבלתי
|
| |
| |  |
אֵיכָה יָשְׁבָה חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, וְדָמַם רן בִּצְפוֹן הַשּׁמְרוֹן, וְגרְשׁוּ יוֹשְׁבֵי עַזָּה בְּשִׁבָּרוֹן, וְנָע מִמָּדוֹר אִיש כְּפַר-דָּרוֹם.
בָּכוֹ תִבְכֶּה, וְתִדְמַע עֵינִי, כִּי שֶׁבֶר גָּדוֹל נִשְׁבַּר עַמִּי, זֶה חָזִיתִי, הַשָּׁבָץ אֲחָזַנִי, הָשְׁלַכְתָּ מִבֵּיתְךָ, נֵצֶר-חַזָּנִי.
גָּלְתָה עַזָּה, עֲזוּבָה תִהְיֶה, כָּלְתָה הָרָעָה אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, אָבְלָה אֲדָמָה, שֻׁדַּד שָׂדֶה, כִּי תְכַלֶּה אֶת פְּאַת-שָׂדֶה.
דַּרְכֵי שׁמְרוֹן אֲבֵלִים שׁוֹמֵמִין, וַיָּפָג לִבֵּנוּ, כִּי לא הֶאֱמִין, יָגוֹן תִּמָּלֵא הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, כִּבְרוּחַ קָדִים נָפצוּ הַכַּדִּים.
הָיוּ צָרֶיהָ לְראשׁ, איְבֶיהָ לַעֲנָה, הֲפַכְתֶּם לְלַעֲנָה מִשְׁפָּט, וַיִּגְדַּל עֲוֹנָהּ, בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם, וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ, לא יָרְאוּ לְשַׁחֵת אֶת כֶּרֶם-עַצְמוֹנָה.
וַיֵּצֵא מִמְּקמוֹ לָשׂוּם אַרְצֵךְ לִקְצָפָה, אֲחָזַתְנִי זַלְעָפָה, כִּי רָעָה נִשְׁקְפָה, גֶּפֶן פרִיָּה וַעֲנֵפָה הָיְתָה לִשְׂרֵפָה, הָיְתָה לְתֵל שְׁמָמָה תֵּל-קָטִיפָה.
זָכְרָה יָמִים מִקֶּדֶם שְׁנוֹת עוֹלָמִים, יְדוָד אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים, בֵּרַךְ נְוֵה צַדִּיקִים יוֹשְׁבֵי אהָלִים, עַתָּה יָצְאוּ מְבהָלִים מִנְּוֵה-דְקָלִים.
חֵטְא חָטָא יִשְׂרָאֵל, וְגַם עָבַר בְּרִית, לְהָקִים אֶרֶץ, לְהַנְחִיל מוֹרָשָׁה לִשְׁאֵרִית, בַּעֲוֹן תָּכְנִית, הֵסַבּוּ אֶת לִבָּם אֲחרַנִּית, הָלַכְנוּ קְדרַנִּית, כְּסָפוּ דוּגִית וְנִיסָנִית.
טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ, לא זָכְרָה פְּלָאָיו, יָפוּצוּ אוֹיְבָיו וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו, רְאֵה כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב, חָרַק עָלַי שִׁנָּיו, כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה אָבָד וְנֶאֱסַף הַשְּׂלָו.
יָדוֹ פָּרַשׂ צָר, לֹא הֵשִׁיב אָחוֹר, הֶחְשִׁיךְ לָאָרֶץ, הִקְדִיר מְאוֹרֵי אוֹר, וַאֲיַחֲלָה כִּי יֵצֵא מִשְׁפָּטִי לָאוֹר, וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בְּגַן-אוֹר.
כָּל עַמָּהּ נֶאֱנָח, זָעֲקוּ אֶל טוֹב וְסַלָּח, מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רָשָׁע תִּצְלָח, מֵאֵן לְשַׁלַּח, חֶפְצוֹ בְּיָדוֹ יִצְלָח, נָוֶה נֶעֱזָב ומְשֻׁלָּח, רוֹדִי יָדוֹ הַחֲזָקָה שָׁלַח אֶל הַבְּדלַח.
לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ לָתוּר, שָׂא קִינָה וָנֶהִי, כִּי נִצְּתוּ וּמִי יָסוּר, עוֹרֵנוּ נִכְמָר כְּתַנּוּר, ולא רָאִיתִי אוּר, כי לֹא יוֹסִיפוּ עוֹד לָגוּר בְּשָׂא-נוּר
תגובה 45 - יוסי טרבלסי מטבריה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3283333,00.html
|
| |
| |  | אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל שאמרו וקיוו לחיות לעד בצל צדו צעדיהם מלכת ברחובותיהם נסגרו הדלתות ויצאו מבתיהם.
לנצח לא נפסח על עזה נזכור איך לזרים נחלתנו נהפכה ואיכה נמחול על חטאת נביאנו בבא קציננו כי בא קצינו.
מנהיגינו, שרינו, רודפי שלמונים איכה האמינו למלכי ארץ ולאומים שציפו לראות אויבנו בשערי ירושלים ונחשבנו לנבלי חרש, נמכרנו בעבור נעלים.
ה', א-ל רחום, אל תוסיף להגלות אל תתן רוח אפינו להילכד בשחיתות בכתם טוב.ותכלת תאחה קרעינו ושמחינו לעד בבנין ביתינו. *:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />
יצחק רום.
|
| |
| |  | הבאבא_תור, הקינה שהבאת חצויה, הנה היא במלואה מכאן: http://new.katif.net/corner.php?page=63
אֵיכָה?! *:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />
קינה על חרבן עשרים וחמשה ישובים בארץ ישראל וגלות יושביהם על ידי אחיהם בית ישראל.
אֵיכָה יָשְׁבָה חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן,
וְדָמַם רן בִּצְפוֹן הַשּׁמְרוֹן,
וְגרְשׁוּ יוֹשְׁבֵי עַזָּה בְּשִׁבָּרוֹן,
וְנָע מִמָּדוֹר אִיש כְּפַר-דָּרוֹם.
בָּכוֹ תִבְכֶּה, וְתִדְמַע עֵינִי,
כִּי שֶׁבֶר גָּדוֹל נִשְׁבַּר עַמִּי,
זֶה חָזִיתִי, הַשָּׁבָץ אֲחָזַנִי,
הָשְׁלַכְתָּ מִבֵּיתְךָ, נֵצֶר-חַזָּנִי.
גָּלְתָה עַזָּה, עֲזוּבָה תִהְיֶה,
כָּלְתָה הָרָעָה אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה,
אָבְלָה אֲדָמָה, שֻׁדַּד שָׂדֶה,
כִּי תְכַלֶּה אֶת פְּאַת-שָׂדֶה.
דַּרְכֵי שׁמְרוֹן אֲבֵלִים שׁוֹמֵמִין,
וַיָּפָג לִבֵּנוּ, כִּי לא הֶאֱמִין,
יָגוֹן תִּמָּלֵא הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים,
כִּבְרוּחַ קָדִים נָפצוּ הַכַּדִּים.
הָיוּ צָרֶיהָ לְראשׁ, איְבֶיהָ לַעֲנָה,
הֲפַכְתֶּם לְלַעֲנָה מִשְׁפָּט, וַיִּגְדַּל עֲוֹנָהּ,
בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם, וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ,
לא יָרְאוּ לְשַׁחֵת אֶת כֶּרֶם-עַצְמוֹנָה.
וַיֵּצֵא מִמְּקמוֹ לָשׂוּם אַרְצֵךְ לִקְצָפָה,
אֲחָזַתְנִי זַלְעָפָה, כִּי רָעָה נִשְׁקְפָה,
גֶּפֶן פרִיָּה וַעֲנֵפָה הָיְתָה לִשְׂרֵפָה,
הָיְתָה לְתֵל שְׁמָמָה תֵּל-קָטִיפָה.
זָכְרָה יָמִים מִקֶּדֶם שְׁנוֹת עוֹלָמִים,
יְדוָד אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים,
בֵּרַךְ נְוֵה צַדִּיקִים יוֹשְׁבֵי אהָלִים,
עַתָּה יָצְאוּ מְבהָלִים מִנְּוֵה-דְקָלִים.
חֵטְא חָטָא יִשְׂרָאֵל, וְגַם עָבַר בְּרִית,
לְהָקִים אֶרֶץ, לְהַנְחִיל מוֹרָשָׁה לִשְׁאֵרִית,
בַּעֲוֹן תָּכְנִית, הֵסַבּוּ אֶת לִבָּם אֲחרַנִּית,
הָלַכְנוּ קְדרַנִּית, כְּסָפוּ דוּגִית וְנִיסָנִית.
טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ, לא זָכְרָה פְּלָאָיו,
יָפוּצוּ אוֹיְבָיו וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו,
רְאֵה כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב, חָרַק עָלַי שִׁנָּיו,
כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה אָבָד וְנֶאֱסַף הַשְּׂלָו.
יָדוֹ פָּרַשׂ צָר, לֹא הֵשִׁיב אָחוֹר,
הֶחְשִׁיךְ לָאָרֶץ, הִקְדִיר מְאוֹרֵי אוֹר,
וַאֲיַחֲלָה כִּי יֵצֵא מִשְׁפָּטִי לָאוֹר,
וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בְּגַן-אוֹר.
כָּל עַמָּהּ נֶאֱנָח, זָעֲקוּ אֶל טוֹב וְסַלָּח,
מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רָשָׁע תִּצְלָח, מֵאֵן לְשַׁלַּח,
חֶפְצוֹ בְּיָדוֹ יִצְלָח, נָוֶה נֶעֱזָב ומְשֻׁלָּח,
רוֹדִי יָדוֹ הַחֲזָקָה שָׁלַח אֶל הַבְּדלַח.
לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ לָתוּר,
שָׂא קִינָה וָנֶהִי, כִּי נִצְּתוּ וּמִי יָסוּר,
עוֹרֵנוּ נִכְמָר כְּתַנּוּר, ולא רָאִיתִי אוּר,
כי לֹא יוֹסִיפוּ עוֹד לָגוּר בְּשָׂא-נוּר.
מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ, וְאָכְלָה אַרְמוֹן,
אָז נִבְהֲלוּ עֲצָמָי, נְתָנַנִי בְּשִׁמָּמוֹן,
בֵּין עֲצוּמִים יַפְרִיד, וְהֶגְלָה הָמוֹן,
כּחוֹ עָצַם, וְהִשְׁחִית בְּנֵי-עַצְמוֹן.
נִשְׂקַד עֹל בְּיָדוֹ, עַל צַוָּארִי יִשְׂתָּרַג,
עָלַי תִּשְׁתַּפֵּךְ נַפְשִׁי, אֵלֶיךָ תֶּעֱרָג,
עַל דּוּשׁוֹ בֶחָרוּץ, וּפַחְדּוֹ יְשֹׂרָג,
הִנֵּה כִּלָּיוֹן חָרוּץ שָׂם לְמוֹרָג.
סִלָּה כָל אַבִּירַי לִשְׁבֹּר בַּחוּרִים,
רדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים,
רָאוּהָ צָרִים, שָׂחֲקוּ עַל גִּבּוֹרִים,
נֶהֶפְכוּ לְזָרִים נִטְעֵי נְצָרִים.
עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה לַיְלָה וְיוֹמָם,
הוֹי יֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם, יָצְאוּ וְאֵינָם,
נָדְדוּ וְלֹא נוֹדַע מְקוֹמָם אַיָּם,
וְנָעוּ מִכְּפַר-יָם עַד רָפִיחַ-יָם.
ֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל,
מְבֹרֶכֶת אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל,
לֹא יִהְיֶה עוֹד הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טָל,
כִּי הֻשְׁלַךְ עַל הָאָרֶץ וְהוּטַל גַּנֵי-טָל.
צַדִּיק הוּא יְדוָד בְּכָל דְּרָכָיו וְחָסִיד,
וְלָנוּ הִגִּיד, כִּי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח יָדִיד,
וְעַתָּה לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד,
כִּי יָבֵשׁ תָּמָר, כָּלָה וְעָבַר גָּדִיד.
קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי, הֵמָּה בָּגְדוּ בַּידֹוָד,
אֱלִי וְאַלְלַי, אֶרֶץ רָעָשָׁה מִפְּנֵי סִינָי,
כִּסְּתָה כְלִמָּה פָנָי, וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי,
כִּי לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלת אֱלֵי-סִינָי.
רְאֵה יְדוָד וְהַבִּיטָה, מִמָּרוֹם תַּשְׁקִיף,
כִּי צַר יָדוֹ הֵנִיף, וּמְצוּדוֹ עָלַי הִקִּיף,
בְּפֶשַׁע בָּא תַּקִּיף, עַל חַטָּאתוֹ הוֹסִיף,
וּמַרְשִׁיעַ הֶחֱנִיף, וְאָסַף אֶת קָטִיף.
שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי, אֵין מֵשִׁיב נָפֶשׁ,
בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי מְצָאֻנִי רָעוֹת חֹמֶשׁ,
עָלוּ חֲמֻשִׁים, הִשְׁחִיתוּ הָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ,
וְהִנֵּה הָפַךְ מִשֹּׁרֶשׁ, וַיַּכֵּה אֶל הַחֹמֶשׁ.
תָּבא לְפָנֶיךָ אֶנְקָתֵנוּ, וּשְׁמַע שַׁוְעָתָם,
חוּסָה יְדוָד עַל עַמְּךָ, חוּשָׁה לִתְשׁוּעָתָם,
יֵשׁ אַחֲרִית וְתִקְוָה, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם,
וְאָז נָשִׁיר שִׁירָה חֲדָשָׁה כְּשִׁירַת-הַיָּם.
כָּתַב בְּדִמּוּעַ
מְצַפֶּה לִישׁוּעָה
בּוּךְ יְהוֹשֻׁעַ
|
| |
| |  | מצורף קובץ קינה חדשה לט' באב רומזת: שרון רשע
כמעט שנה עברה מאז יצאה לפועל תוכנית ההתנתקות, אך הפצע בלב המפונים עדיין לא הגליד. לקראת צום ט' באב חולקה בבתי הכנסת תפילה חדשה, בשורה המרמזת על השינוי בעמדתו של שרון נכתב: "התחזה לידידנו - וקם עלינו פתע לגרשנו"
יואב פרידמן / ויינט
לקראת שנה להתנתקות חולקה קינה חדשה השבת בבתי הכנסת, חלק ממנה מתייחס ככל הנראה לראש הממשלה לשעבר אריאל שרון: "התחזה לידידנו - קם עלינו פתע לגרשנו". התפילה המכונה "קינת תפילה על גירוש יהודי גוש קטיף וצפון השומרון בעשירי באב התשס"ה", נכתבה בלשון דומה לקינות המבכות את חורבן בית המקדש, שנהוג לומר בבתי הכנסת במהלך ט' באב.
בקינה החריפה מותחים ביקורת קשה על יוזמי ההתנתקות , והיא מתייחסת למקבלי ההחלטות באופן דומה לזה שקינות ט' באב מתייחסות לכובש הגוי שהעלה את בית המקדש באש. כך למשל, נראה כי השורה הראשונה של הקינה עוסקת ככל הנראה בראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, "באכזריותו ורשעותו" שעל אף היותו איש ימין, לא ריחם ופינה את התושבים: "לא הניח הרף לנו, זמם לטלטלנו, לעקרנו משורשנו, לחלל שמנו ולחרף אלוקינו - לא חמל".
על הכנסת ובג"ץ שאישרו את התוכנית נכתב: "מבית גנזיו ומועצת חכמיו ושופטיו שלף רשע חוק פלסתריו. לקעקע, לגרש להגלות טף ונשים ביום אחד, לגזול נחלתם ופת לחמם. עמל כפים הוריש לאויבם".
הקינה אף מבכה את העברת הקברים ובתי הכנסת לידיהם של הפלסטינים: "תינוקות של בית רבן נתלשו מהורתם, ופעוטות וילדי גן הושמו במעצרם. מחלב אם נשתו. אוי מה היה לנו. דמעות כמעין הוריד ראש הישיבה, בעפר עולל ראשו. תלמידיו חפו קרעו בגדם. ואנו עמך ישראל עימו נמוגים, בנהי מקוננים". בסיום הקינה פונים המתפללים אל האל: "עורה, למה תישן ה'? הקיצה, אל תזנח לנצח".
עבור רבים מאלפי התושבים בגוש קטיף וצפון השומרון שפונו מבתיהם לפני כמעט שנה, העזיבה לא היתה רק מעבר מבית אחד לאחר, אלא תחושה של חורבן ממשי. חלק ניכר מהמפונים נקטו במנהגי אבלות בזמן העזיבה ואף קרעו "קריעה" בחולצתם. נראה שהזמן שחלף מאז לא הקל על כאב המפונים או על הדרך החריפה באמצעותה הם נוהגים להביע אותו.
תוקן על ידי - יראשמים - 31/07/2006 23:25:56

| נלקח מהאתר בחדרי חרדים! | |
|