בכל הרצינות - זה מעורר הערצה.

היו לך סיבות שבגללן נאלצת לעזוב בסוף שיעור א' (אגב, ניסית לאבחן במה מדובר? לפעמים זה יכול לעזור להמשך).

לא וויתרת לעצמך - ניסית ללכת לצבא. 

לא קיבלו אותך - לא נזרקת - חזרת הביתה.

לבית בעיות משלו - לא ויתרת לעצמך, הלכת לעבוד.

עבודה ושכירות בגיל צעיר - לא הכי קל.. לא ויתרת לעצמך - אתה רוצה בית תורני (גם "מהסיבות הרוחניות"), משתדל לשמור על רמה דתית, זוכר את ה"הארות הרוחניות" של שיעור א'...

וגם כעת, כדי שלא תהיינה אי הבנות - אתה מדגיש בנינוחות, שאתה לא בא "להתבכיין" ולהתלונן על המצב, אלא שואל עצה איך מתקדמים עם זה לכיוון של בית יהודי טוב....

לדעתי - ממש להעריץ אותך..

אז קודם כל, שים מראה לעצמך, תשמח על כך - ותודה לה' שהנחה אותך בדרך נכונה בגלים הללו. 

אני ממש לא מסכים עם הההגדרה ש"הנסיבות חירבשו אותך לגמרי".. (וממילא, גם אין צורך "להשלים עם זה"). אני חושב שהנסיבות חישלו אותך, נתנו לך סבלנות וישוב הדעת - אלא שאתה מרגיש בצדק צורך בהשלמה של כמה דברים, ביחוד לכיוון של בניית בית תורני.

בהיות שאתה אומר שיש לך כשלש שעות אחרי העבודה - אני מציע קודם כל להתחיל מקביעת עיתים יומית לתורה. בין בפני עצמך - בין (ויותר טוב, אם אתה יכול להשיג מישהו טוב ומתאים) בחברותא. קביעות יומית ברורה. קצת גמרא, קצת הלכה, קצת ספרי אמונה שמתאימים לך.  אתה יכול לבקש הדרכה מרב שאתה סומך עליו. אפשר גם שיעורים  מידי פעם. ישירות, או משודרים.

אחרי כמה זמן כזה - תעשה שיקול בענין נוסף: האם העבודה שאתה בה כעת, מספקת אותך, או שהיית רוצה גם ללמוד מקצוע כלשהו מעבר לכך. שיהיה לך כיוון של שאיפה, מה מתאים לך יותר. 

ובמקביל - אחרי פרק זמן מסוים של לימוד כזה - כשתרגיש שאתה יותר קבוע בכך ושמח בזה (ומן הסתם שוב יאירו לך הדברים..), תפנה לשדכן/ית שיש לו קשר עם בחורות בעלות רמה תורנית סבירה, עם שאיפות דומות לשלך - תסביר את המצב, ותבקש לעזור לך למצוא. יש כל מיני כאלה, העלו כאן שמות לא פעם. חיים קורץ, ועוד כל-מיני..

הצלחה רבה רבה!

כל הכבוד.

ראשית תודה על החיזוקים ועל העצה היעוצה. אני חושב שהיא באמת נכונה, כי הדרך היחידה להפסיק להיות עם הארץ היא אכן לפתוח ספר.

מרגיש לי חבל שפספסתי את ההזדמנות לעשות את זה בישיבה, כי כרגע גם רבע שעה של ריכוז לא באה בקלות.

באשר לעבודה – זאת שאלה טובה; אמנם אין כאן המקום להיכנס לזה, אבל אסכם בזה שאני לא רואה את עצמי עובד בתחום אחר. ההתפתחות בתחום היא קצת איטית, כי צריך ותק ולימודים, לא נראה לי שמשהו הולך להשתנות באופן מהותי בשנים הקרובות. בכל־מקרה ההרגשה היא שלמרות הכל המקצוע הזה נועד בשבילי, אלא שה"למרות הכל" מכביד.

הבעיות הנפשיות הן סיפור בפני עצמו. אני כן מאובחן, זאת בעיה קצת רצינית כשהיא פעילה, ועל־פניו נראה שהיא גם תורשתית. שזה, אני מתאר לעצמי, באסה של דבר לספר עליו בפגישה (– אני מודע לזה שפגישות זה לא בדיוק לשבת ולנסות למכור איזה מוצר).

אחרי שקראתי שוב את התגובה שלך וחשבתי יותר לעומק, המסקנה שהגעתי אליה היא שהכל בעניין הזה מתנקז בסוף לכמות המאמץ שצריך להשקיע, כמובן זה לא פשוט לתת מאמץ כשמוקפים בנסיבות עוינות אלא שאם זה אכן מסתכם בזה (וזה אכן מסתכם בזה), האפשרויות היחידות הן או להתלונן שקשה או באמת לנסות לעשות משהו.

ובכל־זאת, מוזר לי לגשת למלאכה כשאני יודע שאני מגיע מרקע כל־כך שונה מהרקע הרגיל, עם השקפות שונות מהרגיל (חסיד של הרש"ר הירש, לך תחפש), מוזר פשוט להתעלם מכל הדברים שאמורים לכאורה לעורר רתיעה ממני. רק שאכן צריך לקיים את המצווה ומן־הסתם לכל־אחד יש הרים גבוהים משלו לצלוח על־מנת להגיע אליה.

תודה על העזרה, באמת מרגיש שהגעתי לתובנות הנכונות (מה שמפחיד מאוד, כי במקום מסוים אני אוהב את התירוצים).

אם רבע שעה ריכוז לא באה בקלות - תתחיל ממנה...  אחרי שבוע תרגיש סיפור גדול שהצלחת - ואז תגדיל את הכמות. אתה אוהב רש"ר הירש (אז אתה לא כזה "עם הארץ"...), תלמד גם דברים שלו.

אל תצטערמידי ש"פיספסת" לעשות את זה בישיבה. תגביל את הצעבר לצורך גורם מדרבן - ולא כלום מעבר לכך. הכל בהשגחה מה'. אשריך שזכית לתקופה בישיבה. טעמת - ונשאר לך טעם של "עוד".. מזל שעזבת בזמן וזה לא "התהפך" עליך...

אם העבודה נושאת חן בעיניך, לא צריך להשתגע כדי להחליף אותה. עם הזמן, השתלמויות מקצועיות וכו'. ומתקדמים. אני מכיר מישהו שהתחיל לפני שנים רבות לעבוד כ"טלר" בבנק, אחרי צבא, ללא כל לימודים מקדימים כמובן. עם השנים, המשיך למחלקת הביקורת של אותו בנק, להדרכות בכל הארץ וכו'. העיקר שאתה מרגיש טוב עם עצם התעסוקה - ועם הזמן תתקדם בה.

את הצד האינטלקטואלי, תרומם ע"י לימוד התורה.

לגבי "בעיות נפשיות", זה תחום רחב. ולא כל דבר שאומרים שהוא נפשי הוא באמת נפשי. צריך לראות לגופו של עניןץ כולל האפשרות לטיפול בזמן שצריך, באופן שלא מערער מידי את כל המסגרת. אל תפחד. גם בחורות לא באות תמיד עם "הכל מושלם"... 

והנה, כאן את הלא ב"סביבה עויינת" אלא בסביבה אוהדת ומעריכה. גם זה משהו.

אל תפחד. תתחיל צעד אחרי צעד. תראה תוצאות לדעתי, יותר מהר ממה שנראה לך. יכולת ההתמודדות שלך (גם הכשרון שניכר מהכתיבה) , מרשימה מאד.

אם אוכל לעזור במשהו או סתם בשיתוף - אתה יכול לכתוב באישי.

הרבה טוב והצלחה.

יצא לי לפגוש מישהי נשואה שדיברה איתי בצער על זה שלא היו לה שום סטיות במסלול שלה- אותה אולפנה, שירות, מדרשה, לימודים, חתונה... ילדים. 

היא דיברה בחווית פספוס ואז הבנתי שאולי הפספוס הוא זה שאלה שהמסלול שלהם קצת סטה מהמקובל לא יודעים על הפן הזה שהיא סיפרה לי עליו...

מה באתי לומר בזה? שכולם בערך מפספסים, אבל המסלול שלך הוא הכי טוב ומדויק לך עד לרגע זה, ואני בטוחה שיצאת עם בגרות והבנה אחרים וזכית אולי בדברים שלא בטוח שחברים שלך מהישיבה יזכו לרכוש גם בעוד 10 שנים... 

אז אולי קודם כל תמחא לעצמך כפיים כי במה שכתבת רואים הרבה לקיחת אחריות, אומץ, בגרות ודברים נרכשים שכנראה לא באו סתם...

שלב שני- אין מסלול בלי פספוסים, ואחרי הסיפור של אותה בחורה (מושלמת ומוצלחת עם ראש על הכתפיים שלא דמיינתי שיתוף כזה ממנה) אני ממש מאמינה בזה... תנסה לחשוב שניה על חיים של אחרים ותאמין גם אתה...

שלב ג'- יש היום הרבה אופציות לאנשים שרוצים לשלב תורה ועבודה, עשיה משמעותית... כמו שכתבו פה למעלה. תנסה... מגיע לך ב3 שעות לעצמך לעשות לעצמך טוב.

ובעז"ה עוד תמצא את זו שהכי תעריך אותך על הדרך שעברת והאחריות שלקחת! אשריך ותבשר בשורות טובות!

מבחינת לימוד תורה - תקבע עיתים. דגש על שבת.

יותר חשוב בשלב הזה לכסות חומר, פשוט שתדע מה. אורות גבוהים יבואו על הדרך.

תלמד הלכה כדי שתדע,

תלמד קצת גמרא כדי שיהיה לך לאן להתפתח ותוכל ללמוד דף יומי

תלמד פרשת שבוע (רש"י ורמב"ן מתאים לך?) כדי שתוכל להגיד דבר תורה על השולחן וליצור אווירה של שבת

אם תלמד קצת בבית מדרש, זה יעזור לך לבנות מעגל חברתי

מבחינת זוגיות - תתחיל לתכנן איך אתה מכניס את זה בסדר היום שלך.

תוכל להפגש עם מישהי בערבים, או עמוס לך מדי?

סופי שבוע - מוצאי שבת?

האפשרות לנהל את הקשר עצמו היא קריטית בשביל להתקדם לחתונה

ושוב, המון הצלחה

תורידו את הראש בבקשה, בנות חוזרות מפורקות מעלבון אחרי דייטים

קצת יותר רגישות

אבל גם בנים רגישים אני אחרי הדייטים חזרתי  מפורק  מזה שלא התקדם

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

נפוצה הרבה יותר משנדמה לך. ולתחושתי נשים מעיזות להתנהג ככה יותר מאשר גברים. אבל זה בסדר לטעון גם הפוך.

בעולם הקלאסי זה היה הפוך.

מי שלא מסוגל להיות רציני ולעמוד מאחורי מה שבוחר לעשות, לכאורה גם בנישואין יתנהג כך (גם בנישואין יש הרבה דרכים לעשות גוסטינג וד"ל).

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת