דיון על בחירת ראש ישיבה לביהמ"ד הווירטואלי [לא הבחירות עצמן] - נוער וגיל ההתבגרות

החבר, או מצוות "הוכח תוכח את עמיתך"?

תמיד דרך ארץ קדמה לתורה או שבמקרים מסויימים לא?

כמובן שאין עניין לבייש בתוכחה, כי אז הוא לא יקבל אותה והתוכחה תתרוקן מתוכן..

ולגבי "ואהבת"- דווקא בגלל שאתה אוהב אותו אתה מוכיח, בבחינת "כי את אשר יאהב ה' יוכיח".

--

לגבי "דרך ארץ קדמה לתורה"- לא תמיד לענ"ד. אני צריך רק להוכיח..

כתוב במפורש: "אין אם אין תורה -אין דרך ארץ", מצד שני כתוב בהמשך: "אם אין דרך ארץ - אין תורה". (משם המשפט: "דרך ארץ קדמה לתורה").

יש מצבים שהאדם שלומד ומתנהג "ע"פ" התורה, הוא דוחק את המוסר הטבעי ואת האנושיות והמידות הבסיסיות, וזה לא טוב, האדם צריך שיהיה לו הבסיס ואז שילמד תורה שהיא מעלה.

מצד שני, המוסר והמידות אינם עומדים בפני עצמם, הם כולם שאובים מן התורה, עיין מסל"ש ודומיו, והברייתא של ר' פנחס בן יאיר שהמסל"ש מביא, שלפני "זהירות מביאה לידי זריזות וכו'..." עד רוח הקודש וכל המידות האחרות, כתוב: "תורה מביאה לידי זהירות", התורה היא בסיס הכל.

ועיין מהר"ל נתיב התורה.

לגבי תוכחה כתוב: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא", דווקא במצב שהדברים נשמעים והוא יפרוש מהאיסור ויקבל הדברים, אבל אם לא ישמע, מצוות תוכחה לא שייכת. וא"ת לא יועיל - לא יזיק, כתוב כבר: "כשם שאומרים דבר הנשמע כך אין אומרים דבר שאינו נשמע", שזה סתם יחריף ויעשה לו "אנטי" ורק במצב שבאמת זה לא יגרום לו אף השפעה ולא יזיק יש לדון האם אומרים שיש עניין להוכיח או לא.

אם הכוונה לבין אדם לחברו על פני בין אדם למקום- הדיון שונה.

אם הכוונה להנהגות בעלמא על פני תורה- ח"ו.

לא אומר שנימוס קודם למצוות.. למשל- המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק.

נ"ל בס"ד כפל הלשון (הוכח תוכיח) לימד הכתוב מוסר גדול לאדם שיהיה מוחל לחבירו אע"פ שחטא לו ולא יקפיד על כל דבר כי יביט בענייניו שבינו לבין הבורא יתברך כמה חטאים חוטא להשי"ת בכל יום והוא יתברך מוחל לו ולמה יתכעס ויקפיד על חבירו שנגע בכבודו שהוא בשר ודם ובמה נחשב כבודו כנגד כבוד השי"ת וא"כ למה יתכעס על חבירו ויחרה אפו עליו עד שיאמר ראוי זה להרגו על אשר חטא לי בכו"כ וכן על זה הדרך בהפלגות שמפליג בענשו של חבירו ומה ישיב לעצמו בחטאיו שבינו למקום ..... וז"ש הוכח תוכיח את עמיתיך ר"ל כשתבא להוכיח את עמיתיך שחטא לך ויחרה אפך בו הנה תחלה הוכח לעצמך בדברים שבינך למקום כמה וכמה חטאת ואח"כ תוכיח את עמיתיך ואז ודאי לא תשא עליו חטא אלא תמחול לו כי תאמר בלבבך אם אני אפליג עליו בעונש על חטאו לי א"כ כמה וכמה אהיה חייב עונשין להקב"ה בחטאי בכבודו כמה וכמה

האמירה היא שחשוב להיות "בן אדם".. אבל זה לא סותר את עדיפות המצווה מפני הצורך.

וכן, לעיתים רחוקות יש צורך בתוכחה חזקה ש"תעמיד אותו" במקום.

--

במעשה שתיארת- התשובה היא שהמלחמה היא לא רק ספיציפית נגד האדם, אלא נגד הההשכלה והניסיון לכפות על הקהילה. במקרה כזה, דווקא חילול ה' הגדול היה להימנע מ"להיכנס בו".

--

והסטייה מהדיון לא נוראית.. הכל טוב, גם ככה [לצערי] לא דיברנו על תוכחה גופא..

כרגע אין מנוס מלעשות את זה.. וכן, אע"פ ודווקא משום שאנחנו מצווים לאהוב אותו- אנחנו נוכיח אותו.

ולצערנו אם לא נעשה את זה- זה ייצור נזק בל יתואר.. לכן יש פעמים שחשוב למחות למרות הפגיעה באדם עצמו.

כמובן שאין אידיאל לפגוע באדם עצמו.. ייתמו חטאים וכו'.

אמנם זה פוגע בחיידקים חיוניים שבגוף, אבל בלי זה- הגוף כולו ימות.

נראה לי תלוי כמה הדבר הזה הוא קו אדום או לא.

יש דברים שאני לא אעשה בחיים ויש דברים שאני אתפשר אם לא תהיה לי ברירה.

למדנו את הלכות שבת ושמי שמחלל שבת סוקלים אותו באבנים

ואני חשבתי שזה מזעזע. אם הקב"ה רוצה להמית בן אדם למה הוא צריך "לבקש" מאנשים לעשות את זה? הוא לא יכול להפיל אבנים מהשמים? למה בית הדין חייב לעשות את זה? בסוף זה יהיה על המצפון של הבנאדם כל החיים, גם אם הוא לא עשה את זה מרצונו

אם הוא מחלל שבת בפרהסיא כנראה שהוא לא ממש מאמין, לא יעזור לומר לו "הקב"ה יעניש אותך" בפועל, כמעט ואין מקרים שבהם זה צריך לקרות ואם זה קורה, מי שסוקל אותו זה העדים, אם הם מעידים על מישהו כדי שהוא ימות, הם צריכים להיות מספיק שלמים עם עצמם כדי לעשות את זה בעצמם

אם ה' אמר בפירוש- עושים. נקודה. 

כי בסוף ה' הוא טוב מוחלט, ואין לה' עניין לבוא בטרוניא לבריותיו..

וכל מה שה' עושה- לטובה הוא עושה.

יש טוב מוחלט- ה' יתברך (והתורה כפועל יוצא), ויש רע מוחלט- עבירות.

כמובן שיש עניין ש"רוח הבריות" תהיה נוחה הימנו, אבל זה לא המרכז- אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', ולכן המוצא בבגדו כלאיים פושטן ואפילו בשוק.

כפועל יוצא מהנ"ל, כל מה שה' אומר ע"י נביאיו והתורה הקדושה הוא טוב ואמיתי, רק שאנחנו לא מבינים תמיד למה.

ולגופו של עניין:

"והאדם הטוב ביותר ייתכן ויכול לעשות פתאום את הדבר שהכי לא מתאים כביכול למה שהוא מייצג"- אם הוא מייצג את התורה ופועל לפיה, הרי שהפעולה מתאימה לערכים שלו; אם הוא פועל נגד התורה, אז יצה"ר הכניע אותו; אם הוא מייצג ערך כלשהו שאינו תורה ומצוות, הרי שכל הבסיס שלו שגוי ואכן יש סיכוי לסתירה פנימית.

"מה שכתבת קצת מטריד.. מה אנשים מסוגלים לעשות בשם אמונה מסוימת.."- נכון. אנשים מסוגלים לעשות דברים מדהימים בשם האמת האמיתית, וכיוון ש"זה לעומת זה עשה האלוקים" אנשים מסוגלים לעשות דברים נוראיים בשם השקר..

לא קשה לך לקבל, למשל, את הפיגוע שבו נרצח יהודה דימנטמן הי"ד? אתה באמת מרגיש שזה טוב גמור? כי לי קצת קשה לקבל את זה

הלב כואב מאוד.. כמעט בכיתי. (ובד"כ אני לא בוכה יותר מדי..)

המוח אומר שאם זה מה שה' החליט שיקרה- זה מה שצריך להיות..

קשה ליישם את ההבנה בראש על הרגש בלב. זה חלק מעבודת ה' (לפחות ע"פ חב"ד- שהמוח יהיה שליט על הלב)

יודעת, לי זה קשה

לקבל את הנהגת ה' אבל שבמקרים מסוימים זה קשה

כתוב שהתוכחה היא עד קללה/ מכה

ואני שואלת:

למה הפרשנים בכלל נתנו אפשרות לזה? כל המרים על חברו יד נקרא רשע!

עד היכן - אדם חייב להוכיח את חבירו:

עד הכאה - עד שיקצוף זה ויכה את המוכיח:

עד קללה - שיקלל את המוכיח:

שעד הכאה וקללה זה בסדר ודברים יותר חמורים אסור?

הנפק"מ היא כזו: האם כאשר זה שמוכיחים אותו מקלל את המוכיח עדיין יש חיוב להמשיך ולהוכיח?

לדעה הראשונה, התשובה היא לא.

לדעה השנייה, כל עוד הוא לא מכה את המוכיח- עדיין חובה להוכיחו..

ההבדל בהלכה בין שתי שיטות

מחמירה

זה שהוא טעה כמה פעמים אומר שמותר לו לטעות שוב?

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....