לקבל אותם. אז אומנם אני מקיימת אותם אבל לא בלב שלם.

אבל אין לי זמן עכשיו.

אז מגיב כדי לשמור לעצמי להקפיץ כשיהיה לי אפשרות..

לדעתי הצדק של התורה תמיד צודק, גם אם יש משהו שנראה לא צודק אחרי שאני מתעמק בו הוא כן צודק

מה השאלה בכלל? כול הערכים האמתיים באים מתוך התורה ואם זה לא בא מתוך התורה אז זה לא שווה כלום.

אבסולוטי הוא בכלל לא אבסולוטי. (רחל, את תאהבי לחשוב על המשפט הזה..)
ולכן גם אין סיכוי שנסכים כולנו על צדק אחד.

משום כך בתור יהודיים מאמינים, שמאמינים באבסולוטיות של התורה אנחנו מחוייבים לצדק שהיא קובעת.
גם אם זה לא מסתדר לנו בכלל. 
לי למשל לא מסתדר שה' ברא אנשים שנמשכים לבני מינם והם אינם יכולים לממש את המיניות שלהם ע"פ ההלכה (בבקשה לא להיכנס לדיונים מיותרים על הנושא).
לא מסתדק לי בכלל. נראה לי לא צודק. האם אני בתור רב (לא הגיוני אבל תזרמו) יכולה להתיר נישואי זוגות חד מיניים רק בגלל שהתורה נראית לי מיושנת לא צודקת ולא רלוונטית? 
ברגע שהכרזתי שאני מאמינה באבסולוטיות של התורה, ברגע שאקרא על הצדק שלה תיגר- גם עירערתי אוטומטית על על האבסולוטיות שלה. הא בהא תליא. וברגע ששללתי את אחד מהם כתוצאה נגררת גם השני נשלל אוטומטית.
 

אם נראה שיש עונש כזה או אחר זה לטובת האדם שלא יחטא,

ואני לא רואה שזה עניינים נפרדים,כי התורה היא נצחית ולא

תשתנה לעולם,ואם כולנו היינו הולכים על פי התורה הכל

היה ברור ונפלא,שאלת שאלה ממש יפה, אולי תשאלי את זה

באור לנוער  נראה שיתנו לך תשובה יפה בהצלחה לך.

למהר"ל בנתיבות עולם יש נתיב שלם שמוקדש לזה, "נתיב הצדק".

שם המהר"ל אומר שלעומת העקמימות והסטייה מן היושר, הרשעות, שיש הרבה דרכים להיות רשע ואפשר לסטות בזה או לסטות במשהו אחר, ואילו הצדק הוא אחד, היושר הוא אחד.

ב"ה יש לנו את התורה שהיא מגדירה לנו את היושר המוחלט והצודק, ומי שבתוך גבולות התורה הוא בגבול ה"צדק", מי ששומר תרי"ג מצוות ונאמן לכל התורה, כולל המצווה "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", דהיינו להישמע לחכמים בתורה שבע"פ, הוא בתוך הגבול, ואילו מישהו שמחוץ לגבול, לא רק שהיום הוא יכול להיות מוסרי ומחר לא, ולא רק שגדול המצווה ועושה ולא מישהו שבכל רגע "עושה טובה" ו"מתנדב" להיות מוסרי", אלא שאין משמעות באמת למוסר שלו, זה מוסר אנושי מוגבל ואין למוסר הזה משמעות נצחית אובייקטיבית, ולכן רוב הפעמים המוסר הזה הוא רק כדי להשקיט את המצפון, או במילים אחרות מוסר שלא בא בגישה של נתינה אלא של קבלה, מה הכי טוב לי, איך אני אהיה הכי מסופק, ולכן הרבה פעמים זה לא מחזיק מים כי לפעמים "וואלה, דווקא משהו אחר יכול לספק אותי, אולי היצר שלי, לפעמים זה יותר זורם ואני "יותר מקבל", אע"פ שלא בטוח שזה מוסרי ובוודאי שזה לא ע"פ ערכי התורה.

וזה לא סותר את זה ש"שבעים פנים לתורה", כי יש את הבסיס של התורה, תרי"ג מצוות וכו'...ועל גבי זה יש הבנות של הפרטים ומחלוקות נקודתיות על איך להבין דברים מסויימים, אפילו הרבה מחלוקות, אך יש בסיס שהוא מוסכם, ומי שזה לא מוסכם עליו ובוחר בארחות עקלקלות, הוא "סוטה" מן היושר, סוטה מדרך הישר, עוזב את דרך האמצע, דרך הזהב, שמובילה את האדם לטוב ולחיים ("ראה נתתי לפניך...את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע : ...ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך"), בשביל להשקיט את המצפון שלו ולהתנהג בחופשיות משולחת רסן שתספק את תאוותיו, שכמו שאמרתי, זה גם יכול להיות שהוא יתן הרבה, אבל הכל שיקול של "כמה אני אקבל", אינטרסים...

שנזכה.

נ.ב. לגבי עונשים, בוודאי שהקב"ה פועלו תמים: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא", וכן הרמב"ם גורס בגמרא: "אין אדם ניקף באצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים...מלמעלה", דהיינו, שלא דוקר את האדם קוץ, בלי שזה הוגן ומגיע לו לקבל את זה. (לא בתור "עונש", או ייסורים ממרקין, או ייסורים של אהבה...((או שזה יחנך אותו ויחזק אותו וכדו'...))).

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....