(נראה לי שלא פרסמתי את זה בפורומים) התלבטתי מאוד אם להעלות את זה, זה לא כזה נקודה משמעותית אבל סביר להניח שתהנו מזה. ברמת העקרון יש לי עוד כמה קטעים דומים בעקרון שלהם. ביסוד הדברים עומד רעיון עמוק ביהדות, מוזמנים לנסות לעמוד עליו (זה לא כזה מסובך). [כל הזכויות שמורות לי, יש מצב שמתישהו יצא ספר בסגנון, כרגע אין מספיק חומרים].
אזהרת "טריגר" - יש כאן סוג של חוסר צניעות אבל לא משהו שלא ראיתם באיזה סרט ילדים.
לב פועם בחזקה. יד אוחזת ביד, יד שמתחברת ללב אחר פועם לא פחות. חדר ריק. לרגע אחד ורגע שני כבר לא. זוג מתרחק מכל הרעשים שבחוץ, כך הם נשמעים באזניהם ברגעים אלו. מתרחק מכל השמחים בשמחתם, משפחה. מתייחד. סוגר דלת ומאחוריה שני עדים.
חיבוק חזק. נשיקה מפתיעה על הלחי. רתיעה ולאחריה אינטימיות גדולה יותר. אחרי דקות ארוכות ארוכות שהלוואי וימשכו לנצח – מתיישבים. המבט אינו סר לרגע, מהעיניים, מהאף, מהפה – מהנשמה. נשמה אחת. דמעה קטנה מציצה מן החרכים. יד נשלחת ולאחריה כל הגוף. שוב חיבוק, חזק עוד יותר.
אוכלים לא אוכלים. הזמן עובר לאט והיא מתחילה להרגיש בזה, מיד שואלת בְּרוֹךְ לתוך שקט שכבר אין בו מבוכה –
"למה אתה מוטרד?"
עוד מהפגישות החדות שלה הדהימה אותו, איתה הכנות והעומק הרגשי. "לא, זה כלום", הוא עונה בשקט, מקבע את המבט על הצלחת, "סתם טיפשות". תזוזה. היא מתיישבת לידו קרוב קרוב ונשענת עליו, מניחה את ראשה על כתפו הרחבה. לאחר דקה או שתים היא מרימה את ראשה ומישירה אליו מבט שואל, הוא נאנח ומשתהה קצת לפני שפותח שוב את פיו.
"את בטח מכירה", הוא פותח בנימה ידענית, "את הפסוק הזה שמזכירים במוסף של ראש השנה, בחלק של זכרונות: 'כה אמר ד', זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך'.."
"בודאי", היא עונה, "אצלינו שרים את בחזרה, ובכללי באולפנה זה היה שיר שהלך חזק. למה?"
"כי... זה סוג של מה שאני מרגיש עכשיו", הוא עונה בכניעות שכזו, קצת מושפל, "אני... קצת חושש". היא שותקת, נותנת לו זמן. "זה לא רק זה אבל... זה הרבה", הוא מתוודה. "עכשיו אין רגע שאני לא חושב עליך. ופתאום את כל כך קרובה אלי", היא מחזירה את ראשה לכתפו. "פתאום השלימות הזו אופפת אותי, כל מבט, כל מגע", הוא שולח יד ומלטף את לחיה, עובר על שפתיה ומטה את ראשו לנשק את שערה. "אבל... מה יהיה אחר כך?" הכאב נשמע בקולו, מנקב את לחישות החיבה שקדמו.
"אני פוחד.." הוא ממשיך לאחר שהייה קצרה, "שהאהבה הגדולה הזו, שנרקמת בינינו עכשיו, תצטמצם בהמשך רק לרגעים קטנים של אושר".
היא נשארת שעונה עליו, לא נעה, והשקט חוזר ספק דוקר ספק מדגדג.
"ומה אם..." הדממה נעלמת, "ומה אם זה כל הרעיון?" מילותיה מהדהדות מעט במוחו, חוזרות מקירות הלב, מחפשות מקום לנוח עמוק בנבכי הרגשות. "כלומר", היא מרגישה את חיפושו, "היא לא בדיוק מצטמצמת אלא נותרת כזיכרון. אבל לא סתם זיכרון". היא מזדקפת ותרה בעיניה אחר עיניו.
"אלא מה?" הוא מבקש, מבטו עוד נעוט בשולחן שלפניהם.
"ברית" היא עונה בהטעמה. "אחת כזו שכל רגע קטן של אושר ישר מזכיר אותה, מעורר". אט אט עיניו מתרוממות וחיוך עולה על פניו. גם שפתיה נמתחות לאחד זהה. לאחר כמה רגעים הוא מזנק מהספה ושולח לה יד, "נראה לי שמחכים לנו בחוץ". היא נעתרת לידו המושטת ונעמדת גם כן, מישרת מעט את שמלתה הלבנה, "בהחלט" היא עונה ומרימה אליו עיניים מחייכות. הוא פותח את הדלת ורגע לפני ששניהם נבלעים לתוך כל הרעש והאנשים שבחוץ היא שומעת אותו ממלמל לעצמו בלחישה – "ברית. ברית שלוש עשרה".
