ופשוט בא לי לבכות.
מרגישה שזה קטנוני וזה צרות של עשירים.
ההורים של בעלי מקסימים, אוהבת אותם מאוד אבל אבל אבל בא לי פינוק של אמא, אהבה וגעגוע של המשפחה שלי. פינוק ותחושת בית שלי. בצד השני אין התייחסות להריון, אדישות גמורה, לא התרגשות או התעניינות (הריון ראשון אחרי טיפולים). זה אופי, אני יודעת, אבל לא מה שאני צריכה עכשיו.
הרגע הזה שבא לך להתמסכן ושמישהו יכיל את ההתמסכנות הזאת בחום ובאהבה...
זהו, פרקתי.
יודעת שזה יעבור, אבל הייתי צריכה להוציא החוצה.


וזה ככה מלא פעמים בערב שאנחנו הולכים לישון מאוחר יותר ממה שתיכננו כי שנינו עייפים אחרי היום אז רק נחים קצת עם המחשב ואז מגלים שכל הערב נגמר וכבר נהיה מאוחר ממש...