כמה חום ואהבה חיכו לי פה.... חבל שלא חזרתי קודם, עברו עלי, כמובן, גם ימים בודדים ועצובים, קצת שכחתי (או השכחתי מעצמי) איזה מרחב מיוחד, חם, נשי, עוטף, מבין ומחבק קיים פה. מרגישה שחלק ממני נשאר פה לאורך כל הדרך. סליחה - נשים היקרות לי אחת אחת - שאני לא עונה באופן פרטני - הצפון אותי בתגובות שלכן וחיממתן לי ממש את הלב.
משתפת אתכן קצת במסע.
כן, חלק ממנו עדיין עם רגל בפוריות, זה הריון כימי שני מאז שהקטן נולד, אבל אני זוכרת - ולפעמים מזכירה לעצמי - גם שיכול להיות הרבה יותר גרוע (זו החוכמה הקטנה) וגם - כמה הרבה שפע קיים בחיים שלי (יש ימים שזו חכמה גדולה מאד).
אחרי הניתוח של בעלי הבית יצא קצת מאיזון, וגם אנחנו. פתאום הוא היה חלש, ובעיקר - הוא פחד. חטף סטירת לחי מצלצלת. בהמשך זה רק קירב בינינו, אבל זה לקח זמן והרבה סבלנות, כי הוא שתקן כזה, ואני הייתי ***כל כך עמוסה בשוטף*** שמודה.... פספסתי את הלב שלו, ובמרחק קשה יותר.
עם כל התפילות שלי על הבריאות - שלו, של הילדים, שלי, של אמא, של חמי וחמותי - פתאום ומשום מקום - זכיתי לישועה גדולה בפרנסה, כי הוא היה מושבת לגמרי, ולמרות שלא מדובר במשכורת עתק, עדיין, יש פה שכירות לשלם, וילדים להאכיל, וחיים לנהל...
זה היה כל כך לא צפוי ומפתיע. הרבה שנים הקריירה שלי היתה על אש נמוכה, וזה היה בסדר גמור מצדי, ופתאום הגיעה פריחה כזו, ואגו מקצועי, וגם פרנסה. העסק שלי עדיין קטן, אבל יש לי יותר קשרים ויותר בטחון, וזה היה שינוי מאד מיטיב.
לצד כל אלה לקחתי הרבה קורסים בזום בכל מיני נושאים, כולל הדרכת הורים והדרכה יצירתית ואפילו סדנת כתיבה. שניים שלושה ערבים בשבוע לעצמי. פשוט כדי להישאר שפויה, כי אם זה לא ביומן - זה פשוט לא יקרה.
וגם התחלתי לטייל מדי פעם בקבוצה מאורגנת. לא יכולה להיות סגורה כל הזמן. ממש מרגישה שאם לא אצמח ואתפתח זה גזר דין של קיפאון בשבילי.
מאד קרובה לבעלי. מדברים, צוחקים, לפעמים מצליחים גם לצאת, מאד משתדלים פעם בשבוע "לצאת לסלון", אוכלים ביחד ארוחת ערב מאוחרת, רואים איזו סדרה שאנחנו אוהבים, או סתם תה ועוגה, העיקר שנרגיש שאנחנו בני זוג ולא מנהלים של עסק.... קניתי חיתולים? תיקנת את הברז? שילמת את החשמל? קנית מתנה ליומולדת מחר? וכו וכו וכו וכו וכו (אתן הרי יודעות בדיוק איך זה....)
וכן, לצד כל אלה.... מצאתי לקטן שלי גן. מדהים. עם המלצות. ליגה! והלכתי לראות. והתרשמתי עד עמקי נשמתי. ואז//$# שכחתי לחתום על החוזה ואין לו גן.
מה דעתכן? אני חושבת שסהכ אני אדם די מאורגן, ושזו שכלה פסיכולוגית. כי הוא פעוט כל כך מתוק. והולך-מתגלגל כזה, ומדבר-ממלמל כזה, ואוכל-זורק כזה, ומנשק עם השיניים כזה ואני נמסה... ולא מתחשק לי לתת אותו לאף אחת!
אז בינתיים עוד יש לי מאגר של תמימות ומתיקות אינסופיים, כשבקצה השני התחלתי עם הגדולה את שנת המצווה - והלוואי שאולי אולי אזכה שוב - ואם לא זה יהיה לי בסדר גמור כי בה זכיתי!