קושי הוא דבר שבא לגדל אותנו.

אתגר הוא קושי, אבל אפשר לעמוד בו. לכן, כל אתגר הוא קושי.

חיים הם דבר לא פשוט בכלל.

מוות הוא בריחה מהמציאות, בריחה שאנחנו לא מעוניינים בה.

לאהוב עד כלות את הזריחות, את העולם, את האושר שהוא משדר. ואז לגלות שהכל מזויף. שהכל שקר. 

לשנוא את עצמך על טעויות שבסוף, לעולם לא תוכל לשלוט בהם.

לימודים גורמים לעצבות, ועצבות גורמת לכל הצרות שבעולם. הצרות שבעולם גורמות לעצבות, וכן הלאה. מכך נובע, לימודים גומרים לצרות העולם. 

חוסר ביטחון עצמי הוא פשוט דבר שאני לא רוצה שיהיה בי, ויש בי. 

חושבת על החיים, על העולם, חושבת יותר מדי. צריך להתחיל גם לחיות.

אושר הוא דבר שכולם רוצים, אבל לפעמים נראה כאילו אף אחד לא משיג.

גיטרה מתנגנת לה חרישית, משתיקה לי את הדממה האל-חוטית.

אהבה ישנה שנזרקה מפכפכת לה, נובעת, תמידית.

שתיקות רגועות, שלי ושלך ושל אלקים, ממלאות תשובות לשאלות שלא נשאלו.

מחשבות ששוצפות, מציפות, מעוורות רגשות, בטענות "מה היה לוּ"...

מכונית עוברת, זמזום מכני של שחיקה, מזכיר לי לב שפועם ללא דמים.

מלא ברגש, בעיקר אשמה על עבר ובעיקר על העתיד. תמים.

ארגז ובו ניירת: הסטוריה, חשבון - של הנפש, של עצמי.

טוב – הלוואי והייתי, והחיצון היה כְּמוֹת הפנימי.

הרבה זמן, וזה מצחיק שזה מה שעולה לי, כי את זה הכי אין.

חולשה כבר פרסה עלי כנפיה, זו מחלה או שזה רק אני?

                                                                           אני? – הנני כאינני!

במשפט השני - זה לא אמור להיות מחזיקים או אותם? ובמשפט החמישי - ריחות זה לא זכר? כאילו "עולים" וכדו'?

התחברתי לאחת השורות מאוד (לא אגלה איזו אחת..) , ותחושת ההזדהות נתנה לי , תודה!

ותודה על האתגר רעיון מקורי

תקווה - היא מה שמחזיק את בני האדם בחיים.

פחד אופף כל בן-אנוש, יש הרבה סוגים...

נורא קשה לחיות בתחושת ריקנות, או

מיצוי של ההנאה בחיים.

טבע - משרה רוגע על האדם, הרגשת שלווה.

אוויר צח לנשום - מחזיר את האדם למקורו.

לנשום, ולהבין שלא משנה במה אתה עוסק - יש לכולנו ערך שווה.

להרגע קצת מהשאיפות הגבוהות והחלומות הבלתי מציאותיים לעיתים.

ליהנות - מצחוק של ילד, מ-עלה שעף ברוח, מציפור מצייצת

לשמוח ממראה השמיים השלווים - בפרט בשקיעה - זה תמיד זמין ותמיד מרגש, בכל פעם מחדש!.

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

זה גדול

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תודה. מחזקים דברייך.

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

"והבור ריק אין בו מים"

..

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.