מגעיל ומלוכלך ועכור
וכאילו מי שפה שעוד מחזיק בקושי
מתעלם מהצחנה והרוע שיש
לא יודעת להסביר..
כמו כלי מלכוכלך ושומני ועם ריח רע, שאתה אומר טוב די אין מה לנקות אותו זה צריך ללכת לפח
כבר יותר מדי זמן בשימוש והוא כבר מצחין מעצמו מרוב שנים
אז ככה זה הכל פה וכל העולם
כאילו הכל עוד מתקיים מכוח האנרציה אבל באמת עולות וצפות טיפות שמנוניות עכורות
וסימנים של עובש וחלודה שכבר אי אפשר לנקות
והעולם הזה כבר בלאי בלאי
עכשיו זה כבר לא משנה אפילו בשבילי אם יתברר שזו אמת או לא
לא שהייתי כזו מעריצה נלהבת של הספרים שלו
אבל בשבילי הם כן עדיין חלק בלתי נשכח מהילדות, ומשהו שגדלתי עליו וציטטתי ונהניתי
ואני מרגישה שכל החודשים האחרונים ומה שהתגלה וההתאבדות על קבר בנו
כאילו חיללו וצילקו את המקום התמים הזה בלב
ואין לי מושג עכשיו מה לעשות איתו
אם לזרוק ולשכוח או איכשהו לנסות להפריד או מה
איכס זה כל כך רע רע רע
ושוב התחושה הזו כאילו כל רגע עוד מישהו מתגלה ככזה ועוד מישהו ועוד מושחת
ותחושת קבס כזו כאילו בכלל כולם באמת כאלו ועל זה העולם מתנהל וחי והרוע הזה מתחת לפני השטח אבל הוא תוסס וחי ומתפשט עוד ועוד צומח כמו מפלצת ענקית
והשאלה היא כבר לא האם יש עוד אנשים כאלו שאנחנו מכירים ומעריכים
אלא השאלה היא רק מתי נגלה את זה עליהם
ועליו ועליו ועליו
אולי לנסות לחשוב על זה כמו מחלת נפש
כמו סכיזופרניה
אולי כשהוא לא היה נתון בתוך ההתקפים האלו הוא היה סתם חיים ולדר היהודי הטוב והמוערך באמת שרצה לעשות טוב ולעזור לאחרים ולהפיץ את האור שלו
ואולי כל השנים הוא גם חי בייסורים על זה וזו הייתה הכפרה שלו
ועדיין מגעיל אותי לחשוב על זה שכל זה אצלי ממנו,
כאילו בלעתי זבוב גדול והוא כבר בפנים אז אני לא מצליחה להקיא אותו אבל הייתי מוכנה לעבור ניתוח כדי שיוציאו את הדבר הרע הזה מתוכי
אליו עבר את החמור מכל
חוקים קרים חוקים חמים
קשים רכים
ישנים יותר וחדשים
הגיוניים ואידיוטיים לגמרי
לפעמים אין סבלנות
מענב יוצא יין זה חוק
מפחם יצא אש אם היא תנשוף מספיק חזק
מנשיקות יוצרים בניאדם
להישאר פגיע למרות המלחמות
להישאר אמיץ למרות הפחד
להישאר חזק גם כשהכל פורץ
להמשיך לרצות גם כשכולם כועסים
להפוך מים לדם
להפוך חושך לאור או הפוך
אלכסון לישר
חלום למציאות
אחים לאויבים
מתחיל מהיסוד מטפס ליצירה
מהילד למטה עד לזקן
מנסה להחיות אותה עם מעט שירה
קצת וולך קצת אתר
הימים ארוכים
השמש לא הולכת לשום מקום
הכל חם ולוהט
חסר סבלנות
מעקצץ
עשיה התפתחות הכל נובט ובועט וצועק
העולם מקיא את כל החורף החוצה
שאלוהים בעצמו יושב בצד וסופר את הכסף בסיום יום בסגירת קופה
כולם מחכים במתח
יהיה חסר או לא
עוד סיבוב של ריקנות מזוקקת
תיעוד של התפוררות ברקע
מה אנשים מוכנים לעשות בשביל טיפה להרגיש
הלהב של הקיום מתגרד על הבטן
והוא חד
שורט
חותך
היופי היחיד הוא לפעמים באיזה פינה מטונפת
בפח של התחנה המרכזית או באיזה קבצנית
הכל תקוע במכונת כביסה של מילים גבוהות
הטיימר עומד לצלצל
הבדיחה היא עלינו
לא היה חסר כלום בקופה
חוזרים לנשום
עד הפעם הבאה
גם שלום
גם הסכמים
איזה הספקים יש פה
לפעמים נראה לי שרק אני תקוע באיזה אוטוסטרדה שלא מבינה
מה הכיוון
רוורס במקום קדימה
עץ ריח מסריח על המראה
אורות גבוהים
והיא יושבת במושב ליד
רגל למעלה
מחייכת
אז הכיוון לא משנה
רק התנועה
על אף כל הדחיות שלי
אני בוחר את הקרבות שלי, ועם מי בדיוק אני יוצא לקרב…
אתה עדיין סמוראי.
אבל למה
למה מרגישה הכל יותר מדי
למה הכל כואב
למה הכל
למה
ומה עושים עם זה
ואיך משיגים את העור הזה
ולמה
ומה
ואיך
תציל אותה
ואותי
ואותם
זה אשכרה העלה לי דמעות
לכתוב את כל זה
יצא ארוך
וזה אפילו לא כל מה שיש לי להגיד
ובאלי שהיא תבין
היא אמרה שהיא תגיב כשיהיה לה זמן
נראה מתי זה יהיה ומה היא תגיד
אבל פאק איך זה הגיע לזה בכלל
למה עלו לי דמעות
זה לא פייר. וזה לא כזה פשוט "לא להתייחס" ו"לשחרר" כמו שהיא אמרה
אופ
ככה
למה תמיד זו מיכל
מה יש שם שזה קורה
זה הייאוש בהתגלמותו כנראה שמזמין אותו לשם
וככה זה מתגלגל
כמו כדור קוצים במדבר בולדר ענק
שאין לו מעצמו כלום
רק גורר אחריו את כולם
תירק דם
תמולל את כל 24 התפילות
אסור להיות עדין מדי זה הכלל של העולם הזה
תחשב
ותפסיק לבכיין על הגנטיקה והמטריקס
בוא נלך
טראסט דה פרוסס ודי לחפור הכל מאוד עתיק כאן בסוף
שאי אפשר למדוד
לא מתחזקת עם ימימה וכל מה שהולך עכשיו
רק על כביש 1 בין ירושלים לתל אביב
עומדת זקופה ויפה בלי יוגה כשכואב הגב
מנקה את הבית בתנועות המוכרות
ורק רוצה לדאוג לו שוב
